בהגיע ליל שבועות בכל שנה ושנה נוהגים ישראל עם קדושים לנדד שינה מעיניהם ולעסוק בתורה. יש המעיינים בסוגיה ויש המספיקים דפי גמרא, וע"פ הקדמונים נוהגים לומר "תיקון". סדר ה"תיקון" הוא לומר שלשה פסוקים מתחילת כל פרשה בתורה ושלשה פסוקים מסוף הפרשה. וכך מנביאים וכתובים, ולפי השל"ה הק' והאר"י הק' גם מששה סדרי משנה וכל תרי"ג המצוות. משמעות ענין התיקון וסדר הפסוקים שבו, להרגיש שאנו מבקשים מתן תורה כפי השגותיו ויכולתו של הקב"ה. אילו אנו היינו קובעים את קבלת התורה, היתה זו קבלה כפי יכולתנו. אך ההתיחסות שלנו צריכה להיות שאנו מבקשים מהשי"ת שיתן לנו תורה כפי השגתו כביכול, אנו מבקשים לקבל את כל התורה כולה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל". כפי שביכולת השי"ת להכניס את כלל ישראל, שש מאות אלף איש, אל בין שני בדי הארון, ומועט מחזיק את המרובה, כך יכול "הכל יכול" להכניס את תורתו הגדולה שהיא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים", לתוך הראש שלנו. "אתה חונן לאדם דעת", אפילו לאדם מן האדמה, אפשר לחנון במתנת חנם דעת. ה"מתן תורה" אינו מוגבל לכשרונות שלנו, אלא מידו הפתוחה הקדושה והרחבה. זוהי הבקשה והתפילה "ותן בלבנו להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה", איננו מסתפקים במועט, אלא רצוננו להגיע לכל עומק ההבנה וההשכלה של כל התורה כולה, אין זו תפילת שוא אלא תפילה למתן תורה כפי יכולת ה"כל יכול". לכן תקנו את סדר ה"תיקון", בו מבטא האדם את חוסר יכולתו ללמוד את כל התורה, אלא רק ג' פסוקים מכל פרשה, ומאידך מתבטאת בזה השאיפה הגדולה לדעת את כל התורה כולה, כל תרי"ג המצוות וכל חכמת הנסתר, אנו מצדנו זורעים גרעינים קטנים, אך כח הצמיחה של הקב"ה יכול להשפיע יבול רב של ידיעת התורה. כמו שכל חקלאי נזקק למידה מרובה של אמונה, – "והיה אמונת'" – זה סדר זרעים, שמאמין בחי עולמים וזורע" (שבת לא ע"א ותוס' שם מהירושלמי), מבלי האמונה לא היה משקיע החקלאי לבטלה את כמות הגרעינים באדמה. כך, נזקק העוסק בתורה למידה מרובה של אמונה, אמונה ביכולתו להשיג ולדעת את כל התורה, מעל ומעבר להשגותיו המוגבלות. בליל שבועות עוסקים בזריעה, אין זה עוד סדר של לימוד כמו במהלך השנה, אלא בלילה הזה נבחנת השאיפה של הלומד. כל אחד צריך לעורר בקרבו שאיפה עצומה לידיעת כל התורה כולה מהחל ועד גמירא. להאמין שאם אנו מצדנו נשתדל כפי יכולתנו תהיה הסייעתא דשמיא של "נותן התורה" ו"המלמד תורה לעמו ישראל" ובידו הפתוחה והרחבה.

 

בקבלת התורה – עצם השייכות עם בורא כל עולמים. יש שתי בחינות: האחת – באופן כללי, שעם ישראל כולו עמד בהר סיני וקבל את התורה, ובזה נבדל הוא מכל האומות. אך מונחת כאן נקודה נוספת, והיא שכל אחד ואחד מישראל היה במעמד קבלת התורה וקבל את החלק שלו בתורה – קבלת התורה פרטית. כל אחד, לפי שורש נשמתו ותפקידו, קבל חלק בתורת ה', חלק השייך אך ורק לו! ובהקדמה לשו"ת כתב סופר ביאר שזהו שאנו מתפללים בסוף שמו"ע "ותן חלקנו בתורתך" והיינו שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה – וחלק זה שייך לו, ורק לו, וממילא יכול לבוא לידי גילוי על ידו בלבד. וע"ז אנו מתפללים שנזכה להביא את חלקנו לידי גילוי, ובזה מבואר מטבע הלשון שטבעו לנו רבותינו "ביטול תורה" אשר הוא פלא ממש – וכי שייך לבטל מהתורה הקדושה אפילו כמלא הנימה?! והרי היה צריך לקרוא לזה "ביטול זמן", רק שב"ביטול זמן" זה אנו מבטלים מצוות עשה דלימוד התורה. וכמו שבשאר מצוות לא מצינו מטבע לשון – ׳ביטול לולב׳, או ׳ביטול סוכה׳, ציצית תפילין וכו' ורק ביטול מ"ע אלו וכו', וא"כ גם כאן היה צריך לכל היותר לומר ביטול מ"ע דתלמוד תורה, אך מטבע הלשון – "ביטול תורה" משמע כאילו חלילה שייך "ביטול" לעצם התורה, היתכן?! אמנם לפי מה שבארנו מובן, שהרי כל אחד מישראל יש לו חלק בתורה וע"י שהוא מבטל את זמנו אין הוא מביא את החלק המיוחד והמסוים רק לו – לידי גילוי – והנה יש כאן בחינה מסוימת של "ביטול תורה" – והיא נקודה עמוקה ונוראה.

 

(נערך מספריו של הרב שמשון פינקוס זצ״ל, שיחות – שבועות – עמוד רנג)

 

בברכת שבת שלום וחג שמח

 

צוריאל קריספל