"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח'- ב')

פירש רש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים. לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. ולכאורה מה בא רש"י להוסיף שאתה מדליק ומיטיב, שמיטיב הוא שפת יתר, שהרי עיקר המצוה היא ההדלקה. ויש לפרש, דהנה פי' ה"חתם סופר" על דברי חז"ל "ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה". והקשו בזה המפרשים איזה שבח הוא לאהרן, קדוש ה' שקיים מצות הבורא ולא שינה מצוותו. וביאר בזה, שהנה כתוב (שמות ל, ז) "בהיטיבו את הנרות יקטירנה", דהיינו בעת שמטיבים את הנרות מקטירים ג"כ קטורת, ואולם אהרן כשהיטיב את הנרות לא היה מקטיר קטורת, כיון שאמרו חז"ל (שבת כג, ב) דמאן דזהיר בנרות הויין ליה בנים תלמידי חכמים, (מי שזהיר בנרות שבת יהיו לו בנים תלמידי חכמים) ולכן היה נוח לו יותר להיטיב את הנרות מלהקטיר קטורת, הגם שקטורת מעשרת, משום דטוב לי תורת פיך אלפי זהב וכסף. ואמנם, היה אפשר לו לקיים את שניהם, פעם הטבה ופעם הקטרה. ולכל הפחות פעם אחת היה יכול להקטיר ולהניח לאחר להטיב, לזה השמיעה לנו התורה שבחו של אהרן שלא שינה אף פעם מלהעלות את הנרות ולהקטיר קטורת תחתיה. משום דכ"כ רצה שבניו יהיו תלמידי חכמים, עד שאפי' פעם אחת לא ויתר על ההטבה המסוגלת לבנים תלמידי חכמים. לפ"ז מובן מה שהוסיף רש"י שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, שלא הניח מלהטיב אפילו פעם אחת, ובזה הראה גודל חשקו שאפי' במה שאינו מצווה דוקא שהוא יעשה והיה יכול להקטיר בזמן זה קטורת המעשרת. שכל זה מחמת אהבתו לה' יתברך, וויתר על העשירות כדי שיהיו בניו ת"ח שזהו כבוד ה', וסמך על ברכת ה' שהיא תעשיר, והרבה שלוחים למקום לפרנסו להמציא טרף ליראיו.

 

****

 

"והאיש משה עניו״ (יב, ג')

 

הגמרא במסכת נדרים (לח, א )״אמר רבי יוחנן אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם ועניו. וכולם [נלמדים] ממשה״. שואל רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו "בניהו" על נדרים לכאורה יש להבין איזה קשר יש לעושר וגבורה עם השראת השכינה? ובשלמא תכונותיו הרוחניות של משה רבינו "חכמה וענווה" ־ הן בודאי מעלות המביאות למדרגת הנבואה, אך עושר וגבורה הם דברים גשמיים, ומה להם ולרוחניות להגיע בזכותם להשראת השכינה ? ותירץ בטוב טעם ודעת, שבאמת המעלה העיקרית להשראת השכינה היא לימוד התורה – החכמה, כמו שדרשו חז״ל(תנא דבי אליהו רבה, פרק ב) שהתורה מביאה לידי רוח הקודש, שע"י התורה האדם מזכך את החומר הגשמי שלו והופכו להיות רוחני, מקום בו השכינה יכולה לשרות. אבל כל זה אינו אלא אם האדם לומד את התורה לשם שמים ללא שום הנאה גשמית כלל. אבל אם בזכות לימודו מכבדים אותו – יש לו כבר הנאה גשמית מהלימוד וא״א לומר שכל כולו רוחניות, וממילא אין השכינה שורה עליו. והנה, תלמיד חכם שהוא עני וחסר כל, שזוכה להערצת הציבור בזכות ידיעותיו הרחבות בתורה, ניתן לומר עליו שנהנה הוא מכבוד התורה, שהרי אילו לא היה בו את מעלת חכמת התורה ־־ לא היו מכבדים אותו. אולם כאשר אדם עשיר וגיבור לומד תורה ־־ אין הוא מתכבד בכבוד התורה, שהרי גם אם לא היה לומד, היו מכבדים אותו עקב עשירותו וגבורתו. נמצא שאצלו הלימוד הוא באמת לשם שמים, ולכן אדם כזה יכול להעפיל במעלות הקדושה, עד שיגיע למעלת הנבואה. לאור זאת מתבארים דברי הגמ' בטוב טעם, שבאמת השראת השכינה היא תוצאה של לימוד התורה לשם שמים, ולכן על הנביא להיות חכם ועניו. אולם כדי שהלימוד יהיה נקי מכל סוג של הנאה עצמית עליו להיות גם גיבור ועשיר. בכך מיושב גם דקדוק לשון הגמ' שהקדימה את המעלות הגשמיות ״גיבור ועשיר״ קודם למעלות הרוחניות ״חכם ועניו״. לומר, שכל קיומם של המעלות הרוחניות תלויה בהמצא בו המעלות הגשמיות הללו.

על פי ביאור זה, נוכל להשיג גם מקצת מעומק דרכם הקדושה של רבינו הקדוש ורבי עקיבא, שהגמ׳ מספרת עליהם שהיו מכבדים עשירים ביותר גמרא עירובין (פו, א). ולכאורה איזו סיבה היתה להם לכבד עשירים? אך לפי הביאור רצו ללמד את העם שצריך לתת כבוד לעשירים, ומתוך כך מה שיכבדו תלמידי חכמים עשירים יהיה מחמת עושרם ולא מחמת גדולתם בתורה, ונמצא שלימודם יהיה יותר לשם שמים.

 

שבת שלום

אמיר