האם יש לנו נגיעה כלשהו בניסיון העקידה

לא עשה טובה לחבר וגם דורג כחבר הכי טוב?! // אהרן רכניצר

להתחרט על העבר הוא בדרך כלל דבר לא ראוי. אם בגלל שזה מחליא את הנפש שגם ככה אנחנו מלאים בלבטים כאלה ואחרים, או משום שזה עלול לתקוע לנו את החיים, כי כל דבר שנצטרך לעשות נחשוב מיליון פעם שאולי נתחרט עליו וממילא לא נתקדם בחיינו. בעיקר מפני שאנחנו לא באמת יודעים מה כן היה טוב עבורנו. לנו כמאמינים בני מאמינים הכלל הוא: "נפלה נא ביד השם" ואיך שהשי"ת הוביל אותנו-סימן שזה מה שהיה צריך להיות, וזה הטוב המוחלט עבורנו. גם אם בשלב זה אנחנו לא בדיוק רואים את זה עין בעין. אנחנו חייבים להיות ברורים ובטוחים בזה.

אבל יש מקום אחד שלהיות בחינת תוהה על הראשונות שלא רק שהוא לא פסול, הוא אף מסמל עבודה רצויה של רעווא דרעווא (רצון דרצון) וגילוי אהבה בדרגת עבודת ה' באופן המושלם ביותר.

* * *

נפתלי וטוביה היו מאז ומתמיד שני ידידים אוהבים בלב ונפש. כשנשאל טובי'ה על סמך מה הוא בונה שנפתלי הוא ממש ידיד נפש, אולי הוא סתם חבר, שנחמד לו לפטפט איתך, הא ותו לא?

טוביה שולף מיד טיעון מנצח. אספר לך על בקשה יוצאת דופן שביקשתי לאחרונה מנפתלי ולא היסס בשום השתאות לעשות לי את הטובה, משמע שהוא ידיד אמת.

אבל, מתקיל ראובן את טוביה, אני לגמרי בקיא בסיטואציה שאתה מעיד עליה, ועם כל זה אני יודע גם ששום דבר לא יצא מכל מה שבקשת ממנו. אז על מה תתפאר בו?

אכן, ראובן אתה צודק שכלום לא יצא מבקשתי, אולם אם היית רואה איך שהוא הפך עולמות, כן לבצע עבורי את הטובה למרות שהסיכויים היו אפסיים. לרגע הוא לא נח, עד עד שהבין שאבדה תקווה וזה בלתי אפשרי. זאת היתה אבן הבוחן האמיתי מצידי, להבין שהוא באמת ובתמים ידיד של אמת הרוצה בטובתי.

* * *

פרשתנו מתחילה בביקורו של הקב"ה באלוני ממרא אומר רש"י הוא שנתן לו עצה על המילה ולכן בשכר זאת נגלה אליו בחלקו של ממרא. ועל זה מקשים, מה פתאום היה אברהם זקוק לעצה, וכי בלעדי עצת ממרא לא היה מל עצמו? ומדוע לפני העקידה לא שמענו שאברהם התייעץ אם לעשותו?

אם נתבונן בניסיון עקידת יצחק, אנחנו בהחלט יכולים לעמוד מן הצד וללמוד את הסיפור הזה בראי ההיסטוריה ואף להתפעל מרום שגב ערך האמונה של אברהם אבינו, יחד עם תמימותו לילך שבי אחר רצון ה' כסומא באפילה שעושה כמצווה בלי שאלות או קושיות מדיבורים סותרים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הבטיח לו. אבל האם עקידת יצחק נוגע גם אלינו? האם יתכן שגם אנחנו מתנסים בנסיונות כגון אלו שאברהם התנסה?

ניסיון העקידה שלאחריו

השם משמואל (תרע"ב) מגלה לנו שהניסיון של אברהם אבינו הוא לא עצם העקידה, שזה אפשר שלא היתה לו ברירה, ומאידך הציווי היה רק על אברהם, ואם יצחק היה מתנגד היו שניהם פטורים מזה. אי לכך, הניסיון מתרחש דווקא במאורע שלאחר העקידה. והוא התבטא בגילוי הרצון האמיתי שלו לקיים המצווה בשלימות, האם הוא באמת רצה לעשות רצון ה', או שעשאו לצאת ידי חובתו.

זה ההבנה בדברי רש"י עה"פ "ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר וגו'" (כב כ') וברש"י "בשובו מהר המוריה, היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט, כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו וכו'. ודבריו תמוהים לשם מה היה כל החשבונות וההרהורים על העבר, שאילו היה שחוט היה בלי בנים ואז למפרע היה מגלה שהיה צריך להשיאו קודם לכך, הרי במציאות כעת הוא לא שחוט ועוד יתחתן וייוולדו לו בנים?

אלא מסביר השם משמואל שאברהם חשש שהסיבה שעקידת יצחק לא יצא לפועל, כיון שליצחק לא היה בנים, והרי יש הבטחה אלוקית "כי ביצחק יקרא לך זרע", ממילא אין הבטחה זו יכולה להתבטל, ועל כן תהה אברהם בליבו על הראשונות ומצטער שלא השיא אותו מוקדם יותר לבעלי בריתו ואפשר שכבר היה לו בנים, ואז היה יכול לקיים מצוות העקידה כמצופה ממנו, כיון שאז  לא היו מונעים אותו ממנו שהרי יש כבר זרע קיים. גילוי הרצון הזה, להמשיך לרצות לקיים הרצון שהיה מלכתחילה, הוא היה הניסיון שלו. שבזה נתקיים בו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".

לפי זה יתבאר כמין חומר שלא היה לא שום ספק על המילה אלא שידע אברהם אבינו שמצוות מילה הוא מעשה של פעם בחיים, על כן שם התייעץ עם בעלי בריתו כיצד ימקסם את המצווה ויעשנה בשלימות הרצויה, כי לא יתאפשר לו לתקנו, כי את הנעשה אין להשיב.

בא ממרא בעצה ואמר לו שאין מציאות שאי אפשר לתקן. תמיד, תמיד תוכל להשלים ולהוסיף על המצווה, בההשתוקקות והגילוי הרצון שיש ברצונך לעשותו שוב ביתר שאת. כי המצווה המעשית הוא רק חלק המצווה, והעיקר הוא כוונת הלב והגילוי רצון דרצון להדביקות בו ית"ש וזה אפשר בלי סוף ובעיקר כשאדם משתוקק לעשותו בכל דרך אפשרית ואינו מחפש דרכים להיפטר ממנו.

ניסיונות כאלה יש גם לנו. אמנם בזעיר אנפין אבל יש גם יש. אולי אנחנו לא שמים לב, אבל כמה פעמים מזדמנת לנו מצווה שמצד ההכרח אנו רוצים לעשותו (כמו לדוגמא לתת צדקה), אבל בפנים עמוק בלב יתכן ואנחנו מגלים שאנו די שמחים שמצד המציאות אנו נפטרים מקיומה, (למשל שהשנורר חמק מאתנו והלך לו) ועל כן כדי שנדע שיתכן שדווקא בזה אנו נבחנים ומתנסים על ידי ה'. האם אנו שמחים להיות פטורים מהמצווה, או שמחפשים כל דרך אפשרית כן להתחייב במצווה, ותרים אחר מציאות ואופנים שכן נוכל לקיימה? לא בכדי אנו מתפללים אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון. כשנוכיח לעצמנו שאנו חפצים בכל מאודנו לקיים המצוות בכל דרך אפשרית, אזי תצמח ותגבר האהבה בינינו לבוראנו. בכך יעיד עלינו היודע תעלומות לב "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".