מבט לשבת – פרשת בשלח

הכרת הטוב, הבסיס לקיומה של חברה ואומה

"זה אלי ואנוהו"(ט,ב), "ואנוהו- הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום"(שבת קלג:).

הרמב"ם (פ"א מהל' דעות ה"ו) וכן רבנו יונה מביאים דרשה זו עה"פ "והלכת בדרכיו" ומציינים את הספרי בפר' עקב כמקור לזה, מדברי הרמב"ם נראה בפשטות שזוהי מצות עשה דאורייתא.

הגרי"י קניבסקי זצ"ל מביא בספרו "ברכת פרץ" דברים אלו, מציין כנגדם את דברי הגמרא " כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו, שנאמר "כי לא עם בינות הוא ע"כ לא ירחמנו עושהו" וכו', ואר"א כל הנותן פת למי שאין בו דעה, יסורין באים אליו" (סנהדרין צב), והדברים צריכים ביאור, הרי אפילו בהמה ושאר בע"ח מצוה לרחם וכדאמרינן בב"מ (דפ"ה) שא"ל רבי לאמתיה, "שבקיה, ורחמיו על כל מעשיו כתיב", וכש"כ על אדם שאין בו דעת כגון תינוק, ודאי שמצוה לרחם עליו, לעזרו ולמלטו מכל צרה וצוקה (בזמן שאין מי שיפקח עליו)?

ונראה לומר בעניין שני גדרים, א) רחמנות היא רק במה שלא חייבה התורה את האדם ליתן, כגון אם הוא עני, הרי חייבה התורה לכל ישראל להחזיק בידו ולתת לו די מחסורו, וכן השבת אבידה ופריקה וטעינה וכל כיו"ב, אין העושה נקרא מרחם אלא עושה מה שחייב לעשות, וזה ודאי חייבים לעשות לכל אדם, ואפילו למי שאין בו דעה, וגם לאדם בעל מידות קשות ורעות, (שכל זמן שהוא בכלל אחיך חייבים לעשות לו כמו לשאר עניי ישראל), אבל ענין הרחמנות המדובר כאן הוא לענין לתת לו לפנים משורת הדין, דהיינו יותר ממה שחייבה התורה, וזהו מצד הרחמנות בלבד, ועל זה אמרו שלמי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, והטעם כמו שיתבהר להלן.

זאת ועוד, מי שאין בו דעת כלל לא לטובה ולא לרעה כגון ילד וכיו"ב, מצוה גדולה להטיב עמו ולרחם עליו בכל מה שהוא צריך, אבל הגמרא מדברת כאן במי שאין בו דעת ורגש להכיר טובה למטיבים עמו ולהכניע עצמו מפניהם, אלא יודע לבעוט בגאוה ובוז על המרחמים עליו, ומביט עליהם כעל נחות דרגה הנכנעים לפני מעלתו, ובמקום להכיר יקרת לבבם של המרחמים עליו ובמעלת נדיבותם, הוא חושב בדמיונו שכל הוא חולשה מצד מרחמיו, שהם מוכרחים להטיב עמו וכי לכבוד הוא להם להיות מתומכיו, (ובדמיונו מצויר כאילו זה מגיע לו באמת, וכמעט קובע בליבו שהוא עושה טובה עימהם במה שהוא נאות לקבל מהם), והוא מתברך בלבבו הנה נפל לידו בר נש שאפשר למצוץ ממנו, וכבר הוא מצרפו לרשימה של משועבדיו.

התוצאות מהרחמנות על אדם כזה הנן רבות ורעות, א) מחזקים את גאוותו של זה,ובפרט שיתגאה ליבו על מטיביו, ב) הלה אינו מכיר טובה כלל וזוהי מידה רעה מאוד, וכמו שיתבאר אי"ה, ג) כדי להראות שהוא אינו נכנע כלל להכיר טובה, הוא אדרבא משלם רעה תחת טובה ומעמיד פנים כאילו הוא נפגע מהם, וכאילו הדריכו את מנוחתו, וכידוע ליודעים, זוהי מידה מנוולת מאוד, ד) בהתנהגות זו הרי הוא מעורר קפידא גדולה אצל מטיביו, ונמצאו באים לידי שנאה תחת האהבה שהיתה ראויה לבוא ע"י מידת ההטבה, ה) בדרך כלל האדם הזה מוסיף ודורש בתוקף שיחזרו ויתנו לו ורוצה שיתנו לו דוקא כאשר בתחילה, ובדרך כלל גם בפעם השניה מרחמים עליו קצת, אבל לא כאשר בתחילה
והלה מתקצף כאילו גזלוהו וכו', וסוף שדורש וחוזר ודורש עד שמסתלקים ממנו לגמרי, והוא נעשה שונא גמור למטיביו.

כל זה בא ע"י שריחמו על מי שאין בו דעה להכיר טובה, ולכן אמרו חז"ל שאסור לרחם על כיו"ב כי תוצאותיו הם צרות רבות ורעות וכמו שנתבאר, ואפשר שזהו מה שאמרו גם שיסורין באים עליו (על המרחם על מי שאין בו דעה), דהיינו יסורין של תשלום רעה תחת טובה, ושל קטטות ושנאה כבושה וכנ"ל, ועין עוד חולין (דך קל"ג) בגליון.

ומניעת הכרת הטובה היא מידה רעה ומרה מאוד, ועיקר הדרך לאהבת השי"ת ביאר החסיד בחובת הלבבות על יסוד הכרת הטובה, והנני מעתיק מה שכתוב בברייתא משנת ר"א (פ"ז) וז"ל, "אין לך קשה לפני הקב"ה מכפיית טובה וכו', לא נטרד אדה"ר מגן עדן אלא על כפיות טובה וכו', וכשהיו אבותינו בארץ לא היו רוב חטאותיהן אלא כפיית טובה וכו', מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה, מפני שהוא כעין כופר בעיקר וכו', האדם הזה הוא כופה טובתו של חברו, למחר הוא כופה טובתו של קונו וכו', שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר וכו', הזהרו שלא תכפו טובה, שכפוי טובה אינו יכול לקבל עול מלכות שמים, ועיין שם.

הכרת הטוב- תנאי ליציאת מצרים

רבינו חיים ויטאל בספר שערי קדושה (ח"א שער ב') קבע יסוד חשוב בעבודת האדם, כי פגם במידות חמור יותר ממעשה העבירות, וזאת משום שהמידות הינן יסוד לכל קיום המצוות, וכלשונו שם, "המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלוין תרי"ג מצוות התורה, ולפיכך אין המידות מכלל תרי"ג המצות, ואמנם הן ההכנות העיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומם או ביטולם.

המידות נחוצות כל כך לקיום התורה, עד שיש מידות שהתורה אינה צריכה לצוות עליהן, כי אין בהם עבירה עצמית, אלא חומרתן היא בתוצאותיהן, הנה מצינו בזוה"ק (א, כז:) "כל הכועס כאילו עובד ע"ז", חומרתו של הכעס היא לא מצד עצמו אלא שע"י הכעס הוא מעמיד את עצמו במצב של כאילו עובד ע"ז.

משה רבנו שגודל אהבתו ומסירותו למען עם ישראל, כשנצטווה בסנה ללכת ולגאול את ישראל, אמר לו משה להקב"ה, רבון העולם, איני יכול מפני שקיבלני יתרו, ופתח לי פתח ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו הוא חייב לו, הבה ונתבונן במצבו של משה, הוא מגיע למדיין, מושיע את בנותיו של יתרו שהיה מנודה ומוחרם על ידי סביבתו, ויתרו נותן לו את בתו ציפורה שאף אחד לא רצה לשאתה, ולמעשה מי חייב למי הכרת הטוב, יתרו למשה או להיפך, כאן הניח לנו משה רבנו יסוד גדול, נכון, אני אוהב את עם ישראל, וכביכול אם הוא לא יגאלם שום אדם אחר לא יגאלם, ולכאורה יישארו בגלות מצרים לעד, אע"פ כן, אם זה יבוא על חשבון מי שהוא אחר או כפגיעה במי שהוא אחר, אין הצדקה לכך וגם במחיר חלילה של הישארותם של בני ישראל לעד חלילה במצרים, לבנות אומה, אם הבסיס לכך הוא חוסר הכרת הטוב, אין לכך שום הצדקה וקיום.

ועד כמה מגיעה חובת הכרת הטוב, וכן כלפי מי אנו מחוייבים להכרת הטוב, מלמדת אותנו התורה הקדושה בפרשיות אלו, בעת יצירתה ולידתה של האומה היהודית צעד אחר צעד, בצוויו של הקב"ה למשה ואהרון שיעשו הניסים לעיני פרעה ועבדיו בהכאת היאור והפיכתו לדם, אך כאן מטיל הקב"ה מגבלה על משה רבנו, לא אתה הוא שתכה על היאור, אלא אהרון אחיך, ומדוע? שוב, שלא להשחית את המידות, הייתה לך הצלה על ידי היאור, לא ייתכן שתכה אותו, וזאת למרות שאין ביאור כל דעת ותבונה להיפגע מכך, ולמרות שליאור לא הייתה כל יד או כוונה להציל את משה, אין מניעת ההכאה קשורה כלל לתחושותיו, אלא למידותיו של משה רבנו שלא יושחתו, יצא לך טובה מהיאור אף שלא במתכוין, אינך יכול להשיב לו רעה בהכאתו ואף אם יתקדש שם שמים בכך.

כנ"ל רואים אנו במכות הבאות בו נצרכו להכות את האדמה בניסים הבאים, שוב חוזר על עצמו הציווי שלא משה הוא זה שיבצע ניסים הללו, שכן בכך יצטרך להכות את האדמה שטמנה את המצרי, ובעקיפין נגרמה על ידי זה הצלתו של משה, אלא אהרון הוא זה שיכה, ומדוע? הרי האדמה לא התכוונה לכך, ואם אכן הייתה מעוניינת להתנגד לא יכלה, אין הדבר משנה, נהנית מהאדמה, ולא משנה איך, אינך יכול להשיב רעה תחת טובה, ולאו דווקא מחשש לפגיעה באדמה, שהרי אין מי שייפגע שם, אלא שלא תשחית את מידותיך חלילה, שוב ושוב רואים אנו התנהלות זאת בצוויו של בורא עולם במצוות הראשונות שנצטוו בני ישראל, אם זה בדין בשר טריפה שנצטווינו "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" וכתב שם רש"י, מה ת"ל לכלב, למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", ואמר הקב"ה, תן לו שכרו, ועל מה מגיע לו שכר? והרי לא סייע במאומה ביציאת מצרים, מכאן אנו למדים, שהכרת הטוב אינה דווקא למי שסייע בפועל, אלא אפילו לכלב שלא נבח על ישראל, ובכך לא מנע מהם יציאה בכבוד, ומשום שלא הפריע לקידוש השם הגדול של יציאת מצרים, מגיע לו שכר לאכול טריפות של ישראל.

הוא הדין לגבי מצוות פטר חמור, שדורי דורות נחשבת מצוה זו לחביבה ביותר על שום מה, מספרת לנו הגמרא בברכות, שאמר לו הקב"ה למשה דבר נא באזני העם ושאלה אישה וכו' שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום ועינום קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ויצאו בני ישראל ברכוש רב שהעמיסו כל אחד שישים חמורים לובים באוצרות של זהב וכסף וכו' ונתקדש שם שמים על ידי חמורים אלו, ולמרות שאין הבהמה מבינה את כל העניין הזה מסביבה, ואף לא התכוונה לכך, עדיין, לא פוטרת אותנו עובדה זו מלהכיר טובה, וכדי שלא תיפגם מידה זו של הכרת הטוב, ועל מצוות אלו ורבות אחרות נאמר זכר ליציאת מצרים, ומדוע? שנזכור תמיד, הולכים להקים אומה, מתכוונים ליצור חברה, שום אומה ושום חברה לא תיכון ללא אחדות שבסיסה הוא הכרת הטוב, שכן פגם בהכרת הטוב הוא פגם בייחוד ובאחדות הן בין אדם לחברו, והן בן האדם למקום, שכל הכופר בטובתו של חברו, סופו שכופר בטובתו של מקום.

אם אכן רצוננו לבנות כאן חברה טובה ובריאה, נדרשים מאיתנו מאמצים לראות את זולתנו בעין טובה, להכיר ולהוקיר טובה על מעשי שכנינו וחברינו, גם אם לא התכוונו לכך, ואם התכוונו לכך ולא עלתה בידם גם על כך נכיר טובה מרובה, ואם התכוונו ועלתה בידם על אחת כמה וכמה, צאו וראו איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם, עין טובה, אם נביט בעין טובה על חברינו ושכנינו, נכיר בטובתם ונשיב להם כגמולם ובלב שמח, נבנה כאן חברה מאוחדת, תומכת ומלוכדת, נזכה במהרה לראות עין בעין בשוב ה' ציון, אכי"ר.

בברכת שבת שלום ומבורך
צוריאל קריספל