מבט לפרשה – פרשת חוקת

התורה – מתנה משמים

וממדבר מתנה (כא, יח)

נוסח הבקשה על תורה שבתפילת שמונה עשרה היא: "חננו מאיתך חכמה, בינה ודעת" – "חננו", מלשון מתנת חינם.

ישנם דברים שלא ניתן לרכשם בממון, ובהכרח שניתנו למחזיק בהם במתנה, כגון, אם נראה יהודי עונד על ידיו שעון נאה נשאל אותו היכן קנה אותו, כי ערכו פחות או יותר ניתן להשגה על ידי בעליו, אך אם נראה אדם חסר אמצעים מחזיק בידיו יהלום בשווי חמש מיליון דולר, לא ישאלוהו "היכן קנית אותו"? אלא "מי העניק לך אותו במתנה"? כי לא יתכן במציאות שהוא קנה את אותו יהלום.

מסביר הגרש"ד פיקוס זצ"ל, בתורה הקדושה טמונה קרבה כה מופלאה להשי"ת, עד שאפילו אם ישתדל אדם לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים בכל כוחו, לא יתכן כלל שיהיה באפשרותו לקנות תורה על ידם, יהודי מצד עצמו אינו מסוגל לקלוט את האמור בתורה הקדושה, אפילו על משה רבינו ע"ה מסופר בחז"ל (שמו"ר פמ"א, ו), "אמר רבי אבהו, כל ארבעים יום שעשה משה למעלה היה לומד ושוכח, א"ל, רבון העולם יש לי מ' יום ואיני יודע דבר", מה עשה הקב"ה? משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר "ויתן אל משה" – גם למשה רבינו ניתנה התורה במתנה, ולא ע"י מעשיו.

ענין זה בא לידי ביטוי גם בברכת "חונן הדעת", לפני הבקשה על התורה- "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת", ישנה הקדמה, "אתה חונן לאדם דעת", לעומת זאת לפני שאר הבקשות "סלח לנו", "רפאנו", "ברך עלינו" וכו' לא מצינו כל הקדמה, כי בשעה שבאים לבקש בקשה על התורה, יש להקדים הקדמה של מתנת חינם, ובלעדיה אין לנו את אותה זכות שהייתה במתן תורה, נתינת התורה תמיד תהיה בחינם.

אמנם, אף כי התורה ניתנה לנו במתנה ולא נדרשת מאתנו מסירות נפש עבורה, מ"מ דבר אחד נדרש ממקבל המתנה, – לרצות אותה! דבר זה הוא תנאי יסודי והכרחי בעצם הנתינה.

ידוע התיאור המובא בחז"ל על מה שהתרחש בשעת מתן תורה, וז"ל המדרש (דברים רבה פר' עקב), "מאימתי נפסלו האומות מלפני הקב"ה? משעה שנתן הקב"ה את התורה בסיני, שחזר על כל האומות שיקבלו תורתו ולא בקשו, שנאמר "ה' מסיני בא", אמר לבני עשו, מקבלים אתם תורתי? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם "לא תרצח", אמרו לו, עליה אנו בטוחים, שהוא מן פטריקון שלנו, דכתיב "ועל חרבך תחיה", וכן אמר לבני ישמעאל מקבלין אתם תורתי? אמרו לו, מה כתיב בה" אמר "לא תגנוב", אמרו, עליה אנו בטוחין, שנאמר "ידו בכל", אמרו לו הכל, אין אנו מקבלין אותה, תנה אותה לעמך, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן", אמר להם, מי שהוא מקבל תורתי להם אני מברך בשלום, שנאמר, "ה' יברך את עמו בשלום".

הפעולה היחידה שהייתה מצד כלל ישראל במתן תורה הייתה, רצון והתעוררות לקבל את התורה – "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה" (שמות יט, יז), וכיון שרצו בכל מאודם את התורה, נפתחו להם מעיינות התורה והחכמה.

משל למה הדבר דומה? אדם יסכים להעניק לחברו יהלום יקר אך ורק אם ידע שהוא ישמור עליו ויעריכנו כפי ערכו, אך אם ידע כי מקבל היהלום מתכוין לשחק עימו בחול, בשום פנים ואופן לא יאות לתנו לו.

עבודת הכלל ישראל בקבלת התורה הייתה רק, לרצות במתנה – בתורה, ולהחשיבה, הקב"ה מצפה לראות מה כביכול נעשה עם התורה הקדושה, ואם נדע להעריכה ולהשתמש בה כראוי נזכה לקבלה במתנה.

ויהיו דברים אלו עלים לתרופה ולרפואת רבי יצחק בן ימנה, רבי שלמה בן שמחה, זילפה חיה בת רבקה, חנה בת רבקה, עיוש בן סבירסה, חנינה בת דיאמנטה רפואת הנפש ורפואת הגוף.

ולע״נ רחמים חמוני בן סמינה תנצב״ה

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל