זמן מתן תורתנו

בכל מועדי ישראל יש בסגולת הזמן להשפיע את העניין המיוחד של אותו המועד, מעגל השנה מחזיר את האדם אל אותו מצב ואותו שפע רוחני שהיה "בימים ההם בזמן הזה", ימי הפסח הם "זמן חירותנו" – כשמגיעים לימי הפסח מתעוררת שוב אותה ההשפעה שהייתה בימי יציאת מצרים, יציאה מעבדות לחרות.

 

ובחג השבועות זמן מתן תורתנו, לכאורה אף בזה העניין הוא שכמו שההשפעה של החירות שהייתה בזמנו בחג הפסח מתחדשת כל שנה, כך ההשפעה של מתן תורה מתחדשת בכל שנה, אך האמת היא שמה שנוגע למתן תורה, כל יהודי שיושב ולומד תורה מקבלה עכשיו מהקב"ה, אלא שחג השבועות ניתן כדי שעל ידו נזכה לזה.

 

חז"ל דורשים את הפסוק " כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" שכל הלומד תורה שכינה כנגדו, כל יהודי שיושב ולומד תורה, מקבלה מפיו של הקב"ה, זהו לשון הברכה "המלמד תורה לעמו ישראל", השי"ת הוא המלמד ממש, לכל אחד ואחד מישראל, לולא ש"המלמד" הוא השי"ת, לא היינו מצליחים להבין ולדעת את תורת ה', אין התורה כשאר חכמות זרות, שכל המסוגל להבין יכול להשיג את החכמה, התורה הקדושה היא מעל השגות שכל אנושי, ורק ע"י המלמד תורה לעמו ישראל, יש לנו שייכות אליה.

 

חז"ל מספרים לנו יום הכנסתו בבריתו של אאע"ה של אלישע בן אבויה, שהיו שם רבי אליעזר ורבי יהושע ועסקו בתורה והיו עוברים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני,וירדה אש מן השמים ואפפה את כל הבית, כשחשש אבויה שבאים לשרוף את ביתו,ענו לו שכמו שבמעמד הא סיני ניתנה התורה באש, בקולות וברקים, כך כל שעה שאדם עוסק בה כראוי, חוזר ומתקיים אותו מעמד, וחוזרת ויורדת אש קודש מן השמים.

 

כל אחד ואחד העוסק בתורה בדביקות ובנעימות מסוגל לגרום שיחזרו הקולות והברקים, וכל העוצמה של מעמד הר סיני תחזור ותתעורר.

 

האדם ומגבלותיו

צריך להתבונן בעומק העניין, מפני מה קבע הקב"ה את דרך לימוד התורה באופן כזה שהתורה קדושה ופרושה מהשגות בני האדם, ורק ע"י "המלמד" בכל פעם מחדש נוכל להשיג ולהבין בתורה? מדוע לא ניתנה תורה לישראל, נתינה גמורה שתהא ביכולת ובהישג של כל אחד מבלי להזדקק בכל פעם למתן תורה, ולהקב"ה שילמדנה.

 

כשנתבונן עוד נראה שהנהגה זו אינה רק בתורה, אלא גם במלחמת האדם ביצר הרע, חז"ל אומרים (סוכה נב ע"ב) על הפסוק "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו", שהרשע הוא יצר הרע, המבקש להכשיל ולהמית את הצדיק, ולא רק להכשילו בחטא אחד אלא לעשותו רשע גמור – "להמיתו", ואם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ולא היינו מצליחים לקום מהמיטה, מחמת פתויי היצה"ר.

 

וצריך להבין מדוע לא ברא השי"ת את הכוחות בצורה מאוזנת, שיהיה כח הטוב ומשיכת הרע שקולים, ותהיה ביד כל האדם האפשרות לעמוד נגד יצרו, מהו העניין במצב של "אינו יכול לו", שאין לאדם סיכוי נגד היצה"ר, ורק ע"י עזרת השי"ת נוכל להינצל ממנו?

 

גדר הדברים בפשטות הוא, שהקב"ה הוא "אדון העולם" והוא השולט ומנהיג את עולמו, התורה והמצוות הם של הקב"ה, והוא הנותן כח לאדם ללמוד תורה ולקיים את תורתו ועולמו.

 

ובדרך הזו שאנו עוסקים בתורת השי"ת, כפי גודלה, עומקה ואיכותה, אין זו תורת בני אדם המסורה להשגותיהם, אלא התורה היא מאת ה', ורק ע"י שיהא הוא "המלמד" נגיע לכל מעלתה וסגולתה.

 

אילו הייתה התורה בידנו, הייתה כל השגתנו בה כפי מיעוט ערכנו, וכפי הכוחות שלנו, וכפי הכוחות שלנו, לכן לא ירדה התורה אלינו, אלא אנו מתרוממים אליה, ולומדים את תורת ה' מפיו ממש של המלמד לעמו ישראל.

 

קדשנו במצוותיו

וכמו כן בעניין המצוות אנו אומרים בנוסח הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו…", המצוות הן של הקב"ה, עם האיכות שלו כביכול, ובשביל שיהיה באמת כך הנהיג הקב"ה שכל האפשרות לקיום המצות ולהזהר מעבירות, תהיה מכחו יתברך.

 

"כי אם לידך"

ההנהגה ש"הכל בידי שמים" אינה רק בתורה ומצוות, אלא גם בענייני הפרנסה, כל אחד רוצה שהקב"ה יתן לו סכום גדול של כסף, והוא יכלכל את בני ביתו ומשפחתו, מדוע צורת החיים היא שכל אחד צריך "לשבור את הראש" כיצד "יגמור את החודש", ולא עולה בדעתו שום פתרון כיצד יחתן את עשרת ילדיו.

 

הנהגת הפרנסה נשמרה בידי השי"ת, ובכל חודש נעשה נס חדש, ובטיפין טיפין זורמת השפעת הפרנסה, התשובה לכך היא בנוסח הבקשה "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם", עומק בקשה זו הוא שאיננו רוצים להתפרנס דרך בני אדם, לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמנו אנו באופן אישי, גם אני בעצמי "בשר ודם", ובקשתי שלא אזדקק למתנת ידי.

 

"כי אם לידך", כמו שבדור המדבר זכו לאכול מן "טרי" בכל יום, מידו של הקב"ה, כך בקשתנו שנזכה להתפרנס "מידך הפתוחה הקדושה והרחבה", פרנסה משמים ובהשגות ובדרכים של הקב"ה, בכל חודש פותח הקב"ה את ידו ומשביע, בכל חתונה של ילד מרגישים שאין אנו מחתנים אלא השי"ת הוא המחתן, לכן "יאה עניותא לישראל", בכדי שירגישו את קירבת השי"ת וידו הפתוחה לקיימם בכל עת ובכל יום.

 

ויש בזה נפק"מ גדולה שכיון שאנו זוכים הן בתורה, הן במצוות והן בפרנסה רק מיד הקב"ה, וכביכול, ובאיכות שלו יתברך, אם כן מוטל עלינו לעשות רק השתדלות מסויימת בפרנסה, וכפי יכולתינו בתורה ובמצוות ואז נזכה להשפעות אין סוף מידו יתברך.

 

תיקון ליל שבועות

בהגיע ליל שבועות בכל שנה ושנה נוהגים ישראל עם קדושים לנדד שינה מעיניהם ולעסוק בתורה, יש המעיינים בסוגיא ויש המספיקים דפי גמרא, וע"פ הקדמונים נהוגים לומר "תיקון", סדר ה"תיקון" הוא לומר שלשה פסוקים מתחילת כל פרשה בתורה ושלשה מסוף הפרשה, וכך מנביאים לכתובים, ולפי השל"ה הקדוש והאר"י ז"ל גם מששה סדרי משנה וכל תרי"ג מצוות.

 

משמעות עניין התיקון וסדר הפסוקים שבו, להרגיש שאנו מבקשים מתן תורה כפי השגותיו ויכולתו של הקב"ה, אלו אנו היינו קובעים את קבלת התורה, הייתה זו קבלה כפי יכולתנו, אך ההתייחסות שלנו צריכה להיות שאנו מבקשים מהקב"ה שיתן לנו תורה כפי השגתו כביכול, אנו מבקשים לקבל את כל התורה כולה מ"בראשית", עד "לעיני כל ישראל", כפי שביכולת השי"ת להכניס את כלל ישראל, שש מאות אלף איש, אל בין שני בדי הארון, ומעט מחזיק את המרובה, כך יכול "הכל יכול" להכניס את תורתו הגדולה שהיא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים", לתוך הראש שלנו, "אתה חונן לאדם דעת", אפילו לאדם מן האדמה, אפשר לחנון במתנת חינם דעת, ה"מתן תורה, אינו מוגבל לכישרונות שלנו, אלא מידו הפתוחה הקדושה והרחבה.

 

זוהי הבקשה והתפילה, "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה", איננו מסתפקים במועט, אלא רצוננו להגיע לכל עומק ההבנה וההשכלה של כל התורה כולה, אין זו תפילת שווא אלא תפילה למתן תורה כפי היכולת של ה"כל יכול".

 

לכן תיקנו את סדר ה"תיקון", בו מבטא האדם את חוסר יכולתו ללמוד את כל התורה, אלא רק ג' פסוקים מכל פרשה, ומאידך מתבטאת בזה השאיפה הגדולה לדעת את כל התורה כולה, כל תרי"ג המצוות וכל חכמת הנסתר, אנו מצידנו זורעים זרעים קטנים, אך כח הצמיחה של הקב"ה יכול להשפיע יבול רב של ידיעת התורה, כמו שחקלאי נזקק למידה מרובה של אמונה, "והיה אמונת" – זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע" (שבת לא ע"א ותוס' שם מהירושלמי), מבלי האמונה לא היה משקיע החקלאי לבטלה את כמות הגרעינים באדמה.

 

כך, נזקק העוסק בתורה למידה מרובה של אמונה, אמונה ביכולתו להשיג ולדעת את כל התורה כולה, מעל ומעבר להשגותיו המוגבלות, בליל שבועות עוסקים בזריעה, אין זה עוד סדר של לימוד כמו במהלך כל השנה, אלא בלילה הזה נבחנת השאיפה של הלומד, כל אחד צריך לעורר בקרבו שאיפה עצומה לידיעת כל התורה כולה מהחל ועד גמירא, להאמין שאם אנו מצידנו נשתדל כפי יכולתנו, תהיה הסייעתא דשמיא של "נותן התורה", ו"המלמד תורה לעמו ישראל" ובידו הפתוחה והרחבה.

 

זהו שאמר הפסוק (תהלים נז, ג) "אקרא לאלוקים עליון לא-ל גומר עלי", האדם מצד עצמו יכולתו מוגבלת, ותפילתו מאת בעל הכוחות כולם שישלים ויגמור כפי השגותיו ויכולתו האלוקית.

 

מכל זה עולה הרגשה נוראה, אדם לפעמים חושב "מה אפסיד מביטול תורה של חמש דקות בלבד"? אך משל למה הדבר דומה? לאדם שמחזיק חופן גרעינים בידו ונפלו לו כמה מהם, הרי ברור שכל אחד מהם הוא הפסד גדול, שהרי מכל גרעין יכול לצמוח אילן שלם, כך עלינו לדעת, שאנו מתעסקים רק עם הזריעה, הפירות הן של הקב"ה, וא"כ כל רגע של ביטול תורה הוא הפסד במושגים של השי"ת כביכול.

 

הכל מודים בעצרת

ההכרה הנכונה במשמעות סגולת הזמן של שבועות, צריכה להביא לשמחה של תורה, "שהחיינו וקיימנו והגיענו", ליום שבו הקב"ה נותן לנו את תורתו, לזמן שבורא כל העולמים דבק בנו ע"י קשר התורה, שמחה עצומה על הזכות ללמוד "חברותא" עם "המלמד תורה לעמו ישראל", המתבונן כראוי יתעורר בהרגשתו ש"וירד ה' על הר סיני" ליתן תורה לישראל, חוזר מחדש בכל פעם שיהודי פותח גמרא ללמוד, לא כפי כוחנו ויכולתנו לקבל, אלא "מידך הפתוחה הקדושה והרחבה".

 

שמחה רוחנית מיוחדת נתבארה בדברי רב יוסף ש"אי לאו ההיא יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח ע"ב), כל מעלת התלמיד חכם נובעת מהתורה, ולולא התורה היה ח"ו נשאר כסבל בשוק.

 

בכל הימים הטובים ישנה מצוות שמחה, והנה יש מאן דאמר ש"כולו לה'", בשמחה של תורה ע"י דביקות רוחנית, אך בחג השבועות, זמן מתן תורה, "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם", אין יוצאים ידי חובת שמחה ברוחניות בלבד, יש לבטא את שמחת המועד בגשמיות, במעדני מאכל ומשתה, לכן אמר רב יוסף "עבדי לי עיגלא תילתא", שיענגו את החג בשמחת מעדנים גשמיים, בזה מוכיח כל אדם את שמחתו בקבלת התורה, שמחה החודרת עד הרגשות הגשמיים, שמחה שתלווה את האדם בכל ימות השנה, שמחה של קשר ושייכות להשם יתברך.

 

הדברים נכתבו ע"פ ספרו של הגרש"ד פינקוס זצ"ל ויהיו לעילוי נשמתו