הרגש שהוא תפילה

הנה רואים אנו שהטביע הקב״ה בטבע הבריאה שמי שיש לו יסורים צועק בעל כרחו ושלא מרצונו, וכמעט לא יוכל האדם לעצור את עצמו מזה,
וכמו רבבות דברים שהטביע הקב״ה באדם ובכל הבריות לשומרם מנזק, כך גם התכונה הזאת לצעוק בעת צרה, שעי"ז יכמרו רחמיהם של השומעים ויחושו לעזרתו.
אבל בעומקו של עניין יש להבין זאת שבאמת כל צעקה שבעולם במציאותה האמיתית היא צעקת תפילה, שהרי כאשר חסר למישהו ענין מה או כואב לו, הרי במציאות מהות הצעקה היא למי שהאושר והשלוה שלו שישפיע עליו למלאת חסרונו,
ואע״פ שלא תמיד יודע הצועק מיהו ומהו המקור הזה, אבל בטבעם של דברים פעולה זו במהותה היא כמיהה למקור הטוב והשלמות – בורא עולם ב״ה. נמצא שכל צעקה שבעולם במהותה האמיתית היא פעולה של תפילה,
וזה אשר שם הקב״ה בטבע כל בריה להצילה ולרפאותה, שכאשר היא צועקת, הקב״ה חש לעזרתה, שהרי בעצם כל הצעקות אליו הם. והוא נפלא למתבונן והנהגה נפלאה – שישתדל האדם שלא תצא מפיו צעקה לשוא, שהרי באמת חבל על דבר כל כך נפלא כמו צעקה שתצא לריק, ואם מכוונה לשמים אין לך דבר טוב ממנה,
שבאמת הדמעות והאנחות הטבעיות הבאות עלינו בעל כרחינו בעת צרה המה יהלומים ומרגליות יקרים מאד, וכמה מן השטות הוא לאבד אבנים יקרות ונפלאות אלו ללא כל תועלת – לתת לדמעות היקרות מפז להיבלע באדמה במקום להעלותם למעלה לקרוע שערי שמים ולהביא שפע וברכה לו ולכל העולם,
וכמו שאמרו חז"ל (ברכות לב) אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו. ולכן בעת אשר האדם בצער ויוצאים ממנו בעל כרחו אנחות ונאקות, עליו לכוין ולהקדיש צעקות אלו, שבין כך הן יוצאות, אל ה' שיחלצהו מצרותיו, שהרי באמת ובעומק מציאותן הן געגועים וכיסופים ובקשות ישועה מהקב״ה.
וישתדל האדם הנבון להתרגל בזה, אשר על כל צער אשר קורהו, או בכל פעם ששומע על חולה או אסון או לא טובה השמועה שקופץ הלב ומתנועע בתוכו ואנחה נפלטת מפיו, שיכוון מיד הרגש זה כלפי מעלה לתפילה ובקשה. שחבל מאד לבזבז אוצרות יקרים כהרגשי צער ובקשות לטובה אשר יכולים ליקבע ולפאר כתרו של מלך המלכים – כמו שאמרו חז"ל על תפילות בית ישראל, ועלינו רק להשתדל לכוונם למקומם הנכון, ואשרי המתרגל בזה.

(שערים בתפילה – נאקה)