ה"הדר" לא מת

ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, וימלוך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה, וימת בלע וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה…וימת בעל חנן בן עכבור וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב (לו, לא- לט).

מטמון גדול במקום נסתר

פרשה זו במבט פשוט נראית סתומה וחתומה, מסופר כאן על שמונה מלכים שמלכו באדום, על שבעת המלכים הראשונים כתוב "וימלוך" ו"וימת", ואילו באחרון כתוב, "וימת בעל חנן בן עכבור וימלך תחתיו הדר", ושם לא נזכר "וימת".

ובדברי הקדמונים מבואר, שבפסוקים אלו טמונים סודות התורה, כל ההיסטוריה העולמית מאדם הראשון מרומזת בהם, וחלק גדול מכתבי האריז"ל בנוי על פרשה זו.

ולכאורה שואל הגרש"ד פינקוס זצ"ל בספרו על התורה "תפארת שמשון", איך יתכן שדברים כה קדושים ניתנו לנו דווקא בתוך פסוקים העוסקים בשושלת המלוכה של אומות העולם?

ענין זה ביאר הרמח"ל (ראה ספר תתק"ו תפילות, תכ) עפ"י משל נפלא, כאשר יש לאדם יהלום יקר, והוא רוצה להעבירו ממקום למקום, אם יעבירו בעטיפה נאה ומושכת את העין, וכמו כן אם יבצע את ההעברה ברכב משוריין תחת שמירה כבדה, שוטרים וכו' – קיים חשש סביר שהגנבים יבחינו בכל ההמולה וינסו לגנוב את היהלום היקר, לכן הוא עוטף אותו באיזה סמרטוט, כדי שאף אחד לא יחשוד שמונח בתוכו חפץ יקר.

התורה הקדושה רצתה לגלות את סודות הבריאה כולה, אך לא רצתה לכתוב אותם בפרשיות היסודיות שבחומש, כגון בפרשת לך לך, היכן שכל העולם יראה אותם, לכן כביכול "החביאה" התורה סודות אלו בפרשת "ואלה המלכים", שבה לא יעלה על דעת אף אחד שטמונים סודות התורה.

אך עלינו לדעת כי אכן בפרשה זו מתגלה הסוד איך העולם מתנהל מתקופה לתקופה ומעידן לעידן עד סוף העולם.

שבעת מלכי אדום הם החביקה של כל מהלך העולם, שבעה תקופות יהיו בעולם, ובכל תקופה יגיע השלב שיהיה בו "וימת", המלך השמיני, הוא הדר, מרמז למלך המשיח, ובו לא כתוב "וימת".

ומדוע דווקא "הדר"? כי הוא מרמז על "פרי עץ הדר" – האתרוג שיש לו טעם ויש לו ריח, כמו כן, האתרוג מרמז על הלב, והוא כנגד מלך המשיח, רמז נוסף, אצל הדר מוזכר גם שם אשתו, והיכן שיש זכר ונקבה יש שלימות, על כל פנים, המסורת שבידינו אומרת ש"הדר" מרמז על מלך המשיח.

"משה ידע בדופקא דליבא"

והנה גדולי הקדמונים הקשו כאן קושיא עצומה.

בפרק הראשון מספר דברי הימים נכתבו פעם נוספת כל מלכי אדום, ושם (פסוק נא) כתוב "וימת הדר"!

ואמנם על פי הפשט ביאר הגר"א ז"ל, שכאשר עזרא כתב את ספר דברי הימים הדר כבר מת, וכ"כ שם המלבי"ם, אך על דרך הרמז, שמדובר כאן על מלך המשיח, אינו מובן, אם יש בידינו קבלה ש"הדר" הוא תשועתם של ישראל, מלך המשיח, איך יתכן שנאמר עליו "וימת הדר"?

אחד מתלמידי האר"י ז"ל, מהר"י סרוק, תירץ קושיה זו בזו הלשון, "משה ידע בדופקא דליבא, עזרא לא ידע בדופקא דליבא" – משה רבינו שמע שהלב דופק, עזרא לא שמע שהלב דופק, אלו מילותיו הקדושות, וביאורן נראה עפ"י משל.

משל למלך שהיה לו בן יחיד, אהוב וחביב, והיה הבן יקר בעיניו יותר מכל, פעם אחת ל"ע חלה הבן ונפל למשכב, שלח המלך לקרוא לכל הרופאים, באו, בדקו אותו ביסודיות, ואמרו בעצב, "אדוני המלך, בנך נפטר"!

שמע זאת המלך, וכבר ניגש לתת הוראה לחברה קדישא.

היה שם רופא אחד, מומחה גדול, הוא פנה אל המלך ואמר לו, "לפני שאתה מזמין את החברה-קדישא, ברצוני לבדוק את הבן פעם נוספת".

לאותו רופא היו חושים עדינים במיוחד, הוא הניח את אזנו על ליבו של הילד, הקשיב מספר דקות, ואז קרא, "אדוני המלך, אני שומע שהלב עדיין דופק, בנך חי"! מה קרה? הילד היה כל כך מעולף, שכולם סברו שהוא מת, אבל רופא זה, בעל החושים הדקים, הבחין שעדיין לבו פועם.

אמר לו המלך, "אם כן, אם יש לך כאלו חושים עדינים שאתה מסוגל לשמוע שהלב עוד פועם, אתה צריך להנהיג את העם"!

למלך מלכי המלכים יש בן יחיד – עם ישראל, עזרא הסופר "לא ידע בדופקא דליבא", הוא טען, יגיע זמן שכלל ישראל יהיו כל כך מעולפים, עד ש"וימת", יחשבו שהם כבר מתים, ואכן, אם נביט סביבנו, הרי לדאבוננו חלק גדול מהעם היהודי, בני אברהם יצחק ויעקב, לא שמעו מימיהם את הפסוק "שמע ישראל", זהו לכאורה מצב של מיתה – "וימת הדר"!

אבל משה רבינו "ידע בדופקא דליבא", הוא הקשיב ואמר, לא, הם רק התעלפו, אבל הלב עדיין דופק, ה"הדר" לא מת!

אמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך", וביארו הקדמונים, לך רד – בדרך הוראה, יבוא זמן שתלמידי החכמים של הדור, ה"משה רבינו" של הדור, ירדו ויחיו את עם ישראל.

"הדר" – יופיה של היהדות

מהו אותו הדר?

"הדר" פירושו יופי, ליהדות יש יופי, בבחינת "חכו ממתקים וכולו מחמדים" (שה"ש ה, טז) זכורני, כותב הגרש"ד פינקוס זצ"ל, בהיותי ילד כבן תשע או עשר, בשמחת תורה הייתי מתפלל בבית מדרשם של חסידי סאטמר, והייתי נדחף עם כולם כדי לזכות לחזות בנועם זיו פני האדמו"ר זצ"ל, כמה גדולה הייתה ההתפעלות שלי מהאדמו"ר, כזו קדושה, כזה יופי, ובכלל, ליהדות יש יופי, יש "הדר".

גם היום היהודי לומד ומתפלל, אך לא כמו הסבא שלו, החן והצניעות של האם היהודיה מפעם – גם הם נעלמו, היהודי קיים, אך ה"הדר" שלו, נעלם, "וימת הדר".

פוגשים אברך ושואלים אותו "תגיד, אתה יהודי ירא שמים"?

"כן", הוא עונה, "אולי לא צדיק כזה גדול, אבל יש לי בית יהודי לתפארת".

שואלים אותו, "כמו פעם? כמו היופי של סבא שלך?

הוא עונה, "לא, זה כבר איננו".

"וימת הדר" – אותו היופי שהיה, חלף ואיננו עוד.

שואלים בת ישראל, "רוצה בית יהודי"? – "כן, ודאי".

"כמו הסבתא שלך והאמא של הסבתא"? – "לא"!

מה קרה?

"וימת הדר" – היופי של היהדות, ה"תענוג", ה"עונג שבת", של הבית היהודי, הגן עדן הזה, "השמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם", אותה "אהבה ואחווה ושלום ורעות", כל אלו "וימת" – היופי היהודי כבר אינו חי, היום חיים אנו בעולם חדש.

בדורנו חסרה השמחה בעבודת ה'

נתבונן מעט במה השתנה דורנו לדורות קודמים.

אבי שליט"א [ זצ"ל] הוא יהודי צדיק, בגיל שלוש עטף אותי בטלית, והביאני לתלמוד תורה, ובכלל, הוא גידל וחינך אותנו היטב לתורה ויראת שמים, ואעפ"כ בביתנו דיברו בשפה האנגלית.

בכל הדורות לא היה דבר כזה – שילד יהודי בן חמש ידע פולנית, או רוסית?! פשוט לא הייתה כזו מציאות! פעם שאלתי את חותני שהיה יליד פולניה האם הוא מכיר את השפה הפולנית, והוא ענה לי בתמהון, "מה פתאום? שילד יהודי ידע פולנית?

ואין זה אלא פרט קטן בלבד, אברכים יראי שמים יודעים הרבה שפות, בהרבה בתים יהודיים תמצאו כל מיני "מאגזינים" וכו', ונדגיש, לא מדובר כאן על מצוות ועבירות, מדובר כאן על ה"הדר", על היופי של עם ישראל.

אחת התכונות הבולטות של היהודי בכל התקופות הייתה השמחה, שמעתי פעם בשם גוי, מומחה לשפות, שאמר שאין שום שפה בכל העולם שיש בה כל כך הרבה ביטויים של שמחה כמו שיש בלשון הקודש, באנגלית ישנם שניים שלושה ביטויים של שמחה ותו לא, בלשון הקודש ישנם הרבה מאוד ביטויים , שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, ועוד.

מדוע?

מפני שכל אומה שמה דגש על הדברים שהם עיקר החיים שלה, לדוגמה, בשפת האסקימואים ישנם שש או שבע מילים נרדפות לשלג, באנגלית יש רק מילה אחת המבטאת "שלג", וכן בלשון הקודש אין מילה נרדפת ל"שלג", אבל לאסקימואים יש הרבה, מפני שהם חיים בשלג, ממילא יש להם הבחנות שונות בסוגי השלג, שלג יבש, שלג רטוב, שלג קר וכו', אצלנו כמעט אין שלג, ומשתמשים מעט מאוד במילה זו, לכן אין צורך במילים נרדפות.

היהודים בכל הדורות חיו בשמחה, השמחה הייתה חלק מעצם החיים שלהם, לכן ביהדות ישנן הרבה מילים המבטאות שמחה.

ומדוע אנחנו לא מבינים זאת? מפני שאנו חיים בעצב, כל מהלך חיינו סובב סביב צרות, בעיות ועצבות!…

בדורנו מנסים ליצור הרגשת שמחה מזוייפת ע"י שקונים רכב חדש, בית חדש וכו', מחפשים את השמחה, אבל באופן כללי חיים באווירה של עצבות.

ואם אינכם מאמינים לי, צאו לרחוב ותראו את הפרחחים שצוחקים בקול, ומכאן תדעו מה קורה אצלם בפנים, כשהייתי ילד, אפילו באמריקה לא צחקו כל כך בקול, היום, בכל מקום שהולכים רואים ילדים צוחקים בכל כוחם, מה פשרו של צחוק זה?

שאלה זו שאל אותי בני, פעם הלכתי אתו למרכז העיר בה אנו גרים כדי לקנות נעליים, האזור שם הוא אזור חילוני, וכשהגענו הוא שאל אותי [אני אפילו לא שמתי לב לכך], אבא, מדוע הם כל כך צוחקים? אמרתי לו, "מפני שהם כל כך עצובים", עצוב להם בפנים, לכן הם צריכים לצחוק, הם מחפשים כל היום סיפוק והנאה המביאים לשמחה וצחוק, ולא משיגים…

נשמת האדם מטבעה צמאה למשהו, וכשחסר לה – היא נעשית רעבה וממילא עצובה, ועלינו לבדוק את עצמינו, כמה אנחנו חיים בשמחה אמיתית, כמה הנאה יש לנו מהיהדות, מקיום התורה והמצוות ויצירת קשר עם הריבונו של עולם.

"כי הם חיינו ואורך ימינו"

זה ה"וימת הדר", אותו היופי שהיה ואינו עוד, פעם, אצל יהודים, תורה ויהדות היה דבר מתוק, והיום ברוך ה' אנו עושים את הכל, אבל מתוך מסירות נפש, דור שלם ש"מוסרים" את נפשם למען לימוד תורה…

היכן היא אותה מתיקות של היהדות שהייתה במשך כל הדורות? כשיהודי אמר בתפילת ערבית כל לילה "כי הם חיינו ואורך ימינו", הוא הרגיש שהתורה היא החיים שלו, וכפי שכל אדם אוהב את החיים כך הוא אהב את התורה.

ומהי אהבת החיים? נצייר לעצמינו אדם שהולך לרופא, ורח"ל נראה לו שהוא חולה במחלה הנוראה, הוא כבר מתכונן לגרוע מכל, והנה הרופא מחייך אליו ואומר, "ר' יעקב, אתה בריא לחלוטין"!…אין לשער את השמחה על החיים שנדמה לו כי ניתנו לו במתנה.

אצל כל יהודי התורה הייתה תמיד בבחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו"!

עלינו להחזיר את ה"הדר" הזה, להרגיש שמחה יהודית אמיתית בעת שנוטלים ליד ספר קודש, ומתחילים ללמוד בשקיקה, בעת שזוכים להתפלל להשי"ת, או כאשר מגיעה שבת קודש, להחזיר את היופי של היהדות, ובמקביל – כל דבר שאינו יהודי, כל מה ששייך לגויים ולתרבותם הנלוזה, שיעורר בנו גועל, שאט- נפש, להבין שזהו החלק שהועיד ה' אלוקינו לכל הגויים ולא לנו!

ב"ה זכה דורנו לשפע שלא היה כמוהו, ובכל זאת אין לנו שמחה, השבת אינה נותנת לנו שמחה, ואם אנו כן מחפשים שמחה – מחפשים בחוץ, בטיול וכדומה, פעם השמחה הייתה בפנים, הבית היהודי היה מלא שמחה, ילד יהודי היה מלא שמחה, לא היו צריכים לחפש את השמחה בחוץ…

להחזיר את ה"הדר"!

עזרא הסופר, כאמור, ראה את צד המיתה שבדבר, חסרה לנו השמחה, כי אנחנו מחפשים אותה שם, בחוץ, משום כך נראה ש"וימת הדר" – נעלם אותו "הדר" מופלא.

אך משה רבינו "ידע בדופקא דליבא" – הוא ידע שהאמת הזאת, היופי היהודי האמיתי, עודנו חי, אפשר לחזור ולחדש את יופי החיים היהודי, את היופי של כולנו, אין מיתה!

וצריך לדעת שזהו יסוד בתורה, שסוג החיים היהודי שמספרים לנו עליו מהעבר עודנו חי, ויש בכוחנו להחיות אותו גם במהלך חיינו.

אמנם, נכון הדבר שכולנו כה חלשים, יוצאים לרחוב ותיכף "מתעלפים", ברחוב נופלות "פצצות" של תאווה, "פצצות" של כפירה, של שטות, של הבל ומוות, וכתוצאה מכך כולנו מעולפים, אבל משה רבינו אומר לנו, דעו לכם שהלב עוד פועם, עוד יכולים אנו להקים לעצמנו בתים יהודים יפים, לספוג הנאה צרופה משבת קודש, ממצווה, מחסד, ומכל פרט בעבודת ה'.

עלינו לזכור שהלב של דורנו עודנו פועם ויכול להיות מאושר בשמחה יהודית ובטוב לבב, וזאת כשמרגישים אחריות לכלל ישראל, כשחושבים על השני ולא מצערים את הזולת – אז ניתן לחוש את ה"שמחה של מצווה".

הלב לא מת, מלך המשיח חי, הלב פועם, כלשון הפסוק "קול דודי דופק", אפשר עוד לזכות ולקבל טעם בשבת, טעם בתפילה, בדף גמרא, בצורה אמיתית של בית יהודי, הכל עדיין חי!

יש בכוחנו לזכות לתקן את עצמנו ולגלות את ה"תענוג", ה"געשמאק" והיופי של היהדות, לחוש את היופי ואת הארת הפנים של הריבונו של עולם אשר "חכו ממתקים וכולו מחמדים, זה דודי וזה רעי".

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל