פרשת משפטים – יוסף מוקיר שבת

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות" (כג יב)
הסיפור הכי מפורסם על שבת הוא הסיפור של יוסף מוקיר שבת.
לפני כמה ימים חשבתי על הסיפור הזה – ושמתי לב שחוץ מהמסר הברור שעולה ממנו שכל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים יש עוד שלוש נקודות שצריך לשים עליהם לב.

1. אין עצה ואין תבונה כנגד ה',
כלומר כל הפעולות שעשה העשיר הגוי למנוע מיוסף לקבל את רכושו *הם עצמם היו הסיבה שבסוף הגיע הרכוש ליוסף* עצם זה שהוא ריכז את כל הכסף ביהלום איפשר להעביר *בקלות* את הכל ליוסף.

2. בסיפור – העשיר לא רצה שהעושר יעבור ליוסף לכן הוא מוכר *את כל רכושו* וקונה יהלום שיותר קל לשמור.
מה הוא הרויח?
כרגע הוא בעצמו חי כמו עני ללא בית ללא מזון. נכון שיש יהלום שתקוע לו בכובע אבל זה חסר משמעות – הלזה יקרא חיים?
רואים שכל מה שעניין את הגוי זה לא "שהעיקר שאני לא יהפך להיות עני" אלא שח"ו" שיוסף לא יהיה עשיר מהכסף שלי".
המוסר השכל בזה הוא נורא, אם כל מה שמעניין אותך זה שרק שלשני לא יהיה הראשון שסובל מזה יהיה אתה.

3. הגיוני שכבר היה ליוסף דגים משובחים מאוד שכבר מוכנים לכבוד שבת הרי הוא *"מוקיר* שבת"
אז למה הוא קנה את הדג הנוסף?
צריך להסביר שהוא רצה *עוד תוספת בכבוד שבת* – משהו מעבר למה שאני חייב. ודווקא בסוג כזה של דג היה את הברכה.
אם הוא לא היה קונה את הדג הנוסף לא היה שום טענה עליו ולא היה בזה שום חיסרון ב'כבוד שבת'. הכל נכון, אבל עשיר הוא לא היה נהייה!
כתוב כאן דבר נורא פשוט *הברכה והשפע מגיעים באקסטרא, בדבר הנוסף שלא יקרה כלום אם אני לא יעשה אותו. אבל אם אני עושה אותו זה מראה שהכל הוא מסלול של 'רצון' 'אהבה' ו'חיבור' ושמה מסתתרים היהלומים*

שבת שלום