ישנו מעשה ידוע בבחור מבוגר הגיע לפרקו.
יום אחד הוא ניגש אל המשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל
ואמר לו: "אני מבקש רשות לצאת וללמוד מקצוע". "מדוע"? שאל המשגיח.
ענה הבחור: "אני מקווה להתארס בקרוב ולהינשא בשעה טובה, ואצטרך לפרנס משפחה, שתגדל בהמשך הזמן.
מן הדין שיהיה לי מקצוע מכניס".
חקר המשגיח: "ומי אומר שתתארס בקרוב, אולי תישאר רווק ותוכל להמשיך ללמוד בלי טרדה"? נרעש הבחור: "מה פירוש? הרי: 'מה' אשה לאיש', הזיווג כבר נגזר מן השמים". "אהה", השיב המשגיח, "ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים, ומשכורת ה'כולל' תספיק למחייתכם"?…
נרעש הבחור: למה המשגיח חוזה לו שחורות? וענה: "ה' יעזור, ויהיו לנו בנים! למה לחשוב אחרת"? והוסיף: "אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן".
רק זה מה שחסר לו, שתהיה זו "שגגה היוצאת מפי השליט"… "אכן", מיהר המשגיח להסכים עמו. "אבל מי אמר שהמקצוע שתלמד יהיה מקצוע מבוקש ומכניס – כלום חסרים מובטלים חסרי תעסוקה"?
חשכו עיני הבחור: "למה לחשוב, ה' יעזור שתהיה פרנסה" – קרא במחאה.
חייך המשגיח, ואמר: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה' במציאת שידוך, בלידת בנים, במציאת מקום עבודה, ובריאות ובאושר,
ובמה לא! אז דוקא בסוג הפרנסה אתה רוצה לעזור לו, וללמוד מקצוע פלוני?! מוטב יהיה אם תמשיך ללמוד בהתמדה, ובכך תמשוך עליך את חסד ה', ויעזור לך כידו הרחבה"!…
הרי לנו דוגמא לאדם שהאמין שהכל משמים, ודוקא ענין ההשגחה בנוגע לפרנסה נעלם מעיניו עקב ההסתר שבו.

(נפש שמשון – תהילים – עמוד רלב)