דברי תורה לפרשת "פקודי"

דברי תורה לפרשת "פקודי"

״אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה״ (לח, כא)

כותב רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש לי "דרושים" יש לשאול, לפי הכלל המובא במסכת תענית (דף ח:), ש״אין הברכה שורה אלא בדבר שאינו שקול ומדוד ומנוי״ היאך ספרו ופקדו את החשבונות של בנין המשכן, ולא חששו לנזק העלול להיות בהשראת הברכה שבמשכן? ועוד מהו כפל הלשון של המילה "משכן"

כדי ליישב שאלה זאת, יש להקדים בדברי הגמרא במסכת יומא (כב:), בעניין ספירת מניינם של בני ישראל הנכתב בתחילת ספר יהושע(פרק ב,), שם עמדו על כך שהפסוק אומר ״והיה מספר בני ישראל…״, ומיד מסיים ״אשר לא ימד ולא יספר״. ותירצו חכמינו את הסתירה: ״לא קשיא, כאן בידי אדם, כאן בית שמים״. מבואר כי דווקא בספירה רגילה של בני אדם עלול להיגרם נזק, אבל בידי שמים אין הספירה פוגמת שום דבר בברכה השורה בה.

אם כן, ספירת חשבונם של כלי המשכן, היתה ספירה "בידי שמים" מצד שני טעמים: ראשית, כמפורש בזוהר הקדוש(פקודי דף רכא, א),ה״משכן״ של מטה היה מחובר וקשור ל״משכן שלמעלה בשמים, כך שהמשכן אינו מציאות שבתחתונים, אלא כאילו הוא קיים ועומד בעליונים – ושם אין חל שום נזק ופגם.

דבר נוסף, הרי משה רבינו עליו השלום, אשר השכינה הקדושה מדברת מתוך גרונו, הוא זה שספר וחישב את כלי המשכן, וכל דיבור היוצא מפי משה כאילו הוא יוצא מאיתו יתברך שמו. וכמו שאמרו חז״ל (ראה ילקוט שמעוני מטות, תשפד) שבעניין זה נבדלה דרגת נבואתו של משה ביחס לשאר נביאי ישראל, שהם אמרו ״כה אמר ה״ ואילו משה היה אומר ״זה הדבר אשר ציוה ה'״, מפני שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו. ממילא היתה ספירתו ומניינו ״שמימית״ שלא חל בה שום נזק חס ושלום.

עתה יתבאר לנו דקדוק לשון הכתוב, המדגיש את שני הדברים הנ״ל שהגנו על הברכה שבכלי המקדש, וכה אומר הפסוק: ׳אלא פקודי המשכן, – מדוע לא חששו לספור אותם? מפני שהוא ׳משכן העדות׳ – המקביל למשכן של מעלה, ואין זה דבר גשמי כלל, ובנוסף לכך ׳אשר פוקד על פי משה' – שכל דיבוריו היו שמימיים, ובלתי מזיקים את הברכה השורה בהם, כנתבאר.

*****

*"ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו"* (לט' לב')

לכאורה לפי סדר הדברים, היה ראוי להקדים קודם "ויעשו בני ישראל״ ורק אחר כך לומר ׳ותכל כל עבודת…. שהרי העבודה כלתה רק אחרי שעשו מה שעשו.

מבאר רבינו יוסף חיים זצ"ל שנראה שהפסוק בא להעיד על טהרת לבבם ורצונם הטוב של נדיבי בני ישראל, שהרי בהתחלת מעשה בנין המשכן כבר נצטוו ע״י הקב״ה ״ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", (כה, ב), היינו שהתנאי היסודי בכל עיקר בנין המשכן ותרומת בני ישראל, הוא דווקא כשיתנו את תרומתם ״לשמה״ (רש״י שם: ׳לי – לשמי) ובנדיבות לב מתוך רצון אמיתי וטהור, ורק אחר כך, בשלב שני, המשיך לצוות לישראל מה בדיוק עליהם להביא – ״וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם זהב וכסף״.״. ואם היו ישראל נוהגים בטבעיות, הייתה רצונם ושמחתם פוחתת והולכת, ולמרות שהיו משתדלים לתרום ברצון הלב ולשם שמיים, אך כך הוא טבע האנשים שבהתחלת המצוה מתלהבים ויש להם יותר התרגשות וחיות, אבל הסוף אינו דומה להתחלה ־־ ההתלהבות והרצון הטוב נחלש מאוד.

על זה בא הכתוב להעיד, שלא כן היה: "ותכל כל עבודת".פם, – גם בסוף העבודה, הכוללת טרחת הגוף והוצאה כספית, מכל מקום "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה׳ את משה" – הם לא חרגו אפילו מעט מאופי הציווי שנצטוו בהתחלת בנין המשכן, כל הזמן הם עסקו והביאו ״לשם שמים״ וב״נדיבות לב״ ראויה.

כשם שעבודתם הטכנית של עשיית הכלים הייתה בכוונה נכונה, כך גם העבודה הרוחנית שכללה ההתעסקות הקדושה במשכן, הייתה כולה טהורה וזכה בכל משך העבודה. ועניין זה מודגש להלן בפסוק מג: ״וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה׳ כן עשו״. כלומר, המלאכה כולה ־ הגשמית והרוחנית גם יחד – נעשתה באותה התלהבות וקיום הציווי בכל פרטיה ודקדוקיה. ואכן רק משה רבינו ע״ה היה מסוגל לראות זאת, ולהבחין בשלמות עבודתם, גם הרוחנית. ומשנוכח לראות דרגתם הגדולה של עוסקי המלאכה ונדיבי הלב ־־ ״ויברך אותם משה״: ׳יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם׳(מדרש תנחומא).

שבת שלום וחודש טוב

אמיר