מבט לפרשה – פרשת ניצבים 

"צמאה ותאבה ליראת יוצרה"

 

"למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלח לו" (כט, יח-יט)

 

היהודי – צמא, הגוי – רווה

 

חז"ל הקדושים למדו מפסוק זה יסוד גדול.

 

"אמר רב יהודה אמר רב…והמחזיר אבידה לנכרי – עליו הכתוב אומר, "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלח לו" (סנהדרין עו ע"ב).

 

מה הבעיה במחזיר אבידה לנכרי?

 

רש"י גילה לנו את הסוד, "למען ספות – לחבור, רוה את הצמאה – שבע בדבר עם צמא לדבר, המחזיר אבידה לנכרי – השווה וחיבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצוות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם, 'רוה' – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, 'צמאה' – זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו.

 

כתובה כאן הגדרה מהו גוי ומהו יהודי, היהודי הוא צמא, וגוי הוא רווה, שבע, אצל גוי תיתכן מציאות שיהיה במציאות של שביעה, יש לו בית, יש לו את כל צרכיו הוא רגוע, אבל היהודי תמיד צמא, תמיד מחפש מים, אין לו רגע של רגיעה אמתית בחייו.

 

גם בגשמיות זה כך, סיפר לי חבר שהיה בבית מלון באירופה, בעל המלון, גוי שבבעלותו רשת בתי מלון בכל העולם, סח באזניו, כל אדם בעולם, אם נותנים לו שרות טוב, הוא מרוצה, אבל היהודי – כמה שמשתדלים, לעולם הוא אינו מרוצה, תמיד יש לו תלונות, מה שיתנו לו, תמיד ירצה משהו אחר, יותר טוב.

 

היהודי שסיפר לי זאת, אמר שהוא הסביר לאותו גוי שתופעה זו נובעת מכך שהיהודי מחפש תמיד משהו גדול יותר.

 

אבל אני אמרתי בזה הסבר אחר כותב הגרש"ד פינקוס זצ"ל, לא רק שהיהודי מחפש רוחניות, למען האמת, גם בגשמיות, יהודי בז לכל הגשמיות.

 

על כל פנים זה היסוד הנלמד מפסוק זה, יהודי הוא צמא, אין לו רגע של רוויה, זה לא עולם שלו, וזה דבר שכל יהודי חייב לדעת.

 

עיקר מציאות האדם – קיום המצוות

 

יסוד זה לימדנו רבנו הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק א) שכתב בזה הלשון.

 

"נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב הדעת, למען יוכל לפנות לבו את העבודה הזו המוטלת עליו".

 

לא לשם הנאות ותענוגים הגענו כאן, לעולם הזה, אין שום רגע שהיהודי יכול לומר, כעת אינני צריך ללמוד, או – כעת אינני יכול ללמוד כי אין לי ישוב הדעת, סוף כל סוף צריך גם לחיות…זה נגד התחושה היהודית האמתית.

 

רבים מאתנו אינם מבינים זאת, חושבים שאע"פ שעיקר תכליתנו כאן היא עבור קיום התורה והמצוות, וזהו הדבר היקר מכל, אבל סוף כל סוף החיים הם חיים, האדם הוא אדם, והעולם הזה הוא גם כן עולם, לפעמים צריך קצת לנוח…

 

כמו שמספרים על "שנורר" שיצא למסע איסוף כספים באמריקה, כשירד מהמטוס ראה שטר של דולר מונח על הרצפה, מישהו אמר לו, "נו, תרים אותו"! והוא ענה, "אני עדיין לא התחלתי לעבוד"…

אומרים לאדם, צריך כל רגע לקיים מצוות, ללקט כל מצוה מזדמנת, והוא עונה, קודם תנו לנוח קמעה, ואחרי כן אתחיל לעבוד, עוד שבועיים אסע לישיבה, ושם אלמד ואתפלל כראוי, כרגע אני ב"בן הזמנים", [או בבין הסדרים] ויש מושג הנקרא "לחיות".

 

רבינו הרמח"ל לימדנו שבהשקפה יהודית אמתית אין דבר כזה, גם ההנאות, כגון שאדם בוחר לעצמו חליפה או עניבה נאה, אין זה משום ש' סוף כל סוף אני חי', זה נגד כל ההשקפה! אלא משום שאם יענוב עניבה נאה, והדבר יתן לו מעט שמחה בנפש, ומתוך כך יוכל ללמוד עם יותר חשק, בלי המטרה הזו, הוא פשוט עוקר את כל מציאותו האמתית, באופן כללי ובאופן פרטי.

 

כמובן שבאופן מעשי לא כל אחד יכול לחיות עם המתח הזה, מותר לאדם לקחת הנאות בכדי שיהיה לו נחת רוח וישוב הדעת, אבל ישנה עוד סוגיא של "מה חובתו בעולמו", וזה עניין של השקפה, של תחושה, להאמין שרק לשם כך באנו לעולם הזה.

 

ה'חרדים' לדבר ה'

 

ובאמת ישנם יהודים שלדאבוננו אינם מאמינים בזה.

 

זהו בעצם עיקר ההבדל בין ה'דתיים' הפושרים לבני התורה, התחושה הזו, וכל כך יפה שבמדינת ישראל מכנים אותנו בשם "חרדים", כי אכן זו כל מהותנו, עשרים וארבע שעות ביממה אנחנו שרויים בחרדה, לא רגועים, לא יודעים מהי מנוחה, ואליו הם ה"דתיים", יש להם דת, אך הם אינם חרדים על קיומה, ודאי, יש תורה, אבל סוף סוף יש גם עולם, צריך להתלבש יפה, לטייל בכל מיני מקומות וליהנות מהחיים.

 

זו כפירה בכל היסוד של התורה, אין עולם! כפי שאמר החפץ חיים זצ"ל לאותו עשיר ששאל אותו היכן הרהיטים שלך – שאנחנו כאן בדרך, במעבר ממקום למקום, עדיין לא הגענו אל מקומנו האמתי, אין לנו מנוחה כאן בעולם הזה.

 

זוהי ההשקפה היהודית האמתית, אין לנו בית, אנחנו בדרך, הכל הוא בבחינת אכילת ארעי, אין לנו רגע אחד של קביעות בעולם הזה.

 

זה ענין של השקפה, ושל ידיעה, אדם צריך לדעת את האמת הזו שכל מציאות עולמנו הוא רק מצב של הכנה, כל רגע אנחנו בעבודה, צריכים לחיות בעולם, אך לזכור זאת היטב, זה לא עולם שלנו! יש עולם נפלא שהוא שלנו, וכשנגיע אליו – אז ננוח, השבעים שנה הקצרות הללו, הם כמו נסיעה ברכבת, אנחנו כל הזמן בתנועה, נעים לקראת היעד האמתי.

 

השקפה ומעשה

 

ישנה סוגיא נוספת בעניין זה, שהיא ההלכה למעשה שבו, איך מבצעים השקפה זו בחיי היום יום, "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב), זוהי סוגיא עצומה, וההשתייכות אליה היא פסגת גדלות האדם, אבל צריך לחלק זאת לשתי סוגיות.

 

סוגיא אחת היא הידיעה הברורה מה אני עושה כאן, הרבה פעמים שאדם נמצא במתח, הוא קונה לעצמו איזה ממתק ואוכלו, הרגשתו היא, 'כעת אני בחופש', אבל עליו לדעת שבהשקפה היהודית אין כזו מציאות של 'כעת אני בחופש', הוא יכול לעשות זאת בפועל כי האכילה תרגיע אותו, אך העשייה תהיה עם ההשקפה הברורה שהוא אוכל על מנת להחיות את נפשו ועל מנת שיוכל להמשיך הלאה עם מרץ מחודש.

 

בברכת שבת שלום ומבורך

 

צוריאל קריספל