ענין של גישה

הם החליטו ליישר קו
הקשר בניהם בזמן האחרון מתבסס בעיקר על הערות וויכוחים שמסעירים את כל הבית.

המקום: בית קפה קטן ושקט נעימות מרגיעות ברקע.
רק שניהם שם….אבא ונתי.

הם יושבים אחד מול השני מהורהרים מאיפה מתחילים? עוברות כמה דקות המתח מורגש באויר הציפורניים נכססות "מקוה שהפעם נוכל לדבר בלי שיהיה פיצוץ" מהרהר אבא לעצמו.

לפתע המבטים נפגשו, הקרח הופשר….. "איך גדלת לי" פנה האב לבנו המתבגר.
"אתה בטח מהרהר עם עצמיך מה אנחנו עושים כאן"

"כן בדיוק כך" מהרהר נתי.

"למה אני פה עוד שיחה עם אבא?

הבנתי כבר את כללי הבית.

הוא חוזר על עצמו מויכוח לויכוח ומה בכלל הוא רוצה ממני עכשיו הרי הסברתי לו שאין סיכוי יש לי חיים עצמאיים אני לא אהיה כמוהו..

אולי מספיק להיות שלילי כל הזמן?! אבא הזמין אותך לקפה תן לאבא הזדמנות זה לא יפה"מתרוצצות המחשבות במוחו.

"תשמע נתי" פונה האב לבנו המבולבל "אני אגש איתך ישר לענין…."

"לאחרונה הרגשתי שאנחנו מטיחים אשמות אחד בשני כנראה שהבית לא מקום שאפשר לדבר בו על דברים שכואבים לנו חשבתי לשבת לדבר איתך במקום שקט יותר שנינו מרוויח מזה".

"אני מבין אבא אך תבין כללי הבית שאנחנו תמיד מדברים עליהם מאוד נוקשים בשבילי …

אני לא מסוגל להבטיח לך על קימה בבוקר לתפילה ולא על לימוד כפי שאתה מצפה ממני גם כשאתה מעיר לי על התנהגות אני רוצה שתבין זה אני ואין לי את היכולות שיש לך"

"שוב הוא עם הדמיונות שלו כאילו שמחוץ לבית יהיה לו יותר טוב" מהרהר האב לעצמו.

"אתה חייב לשמור על איפוק בשיחה הזו אבל איך הוא אומר לי שאין לו כוונה לקום לתפילה בבוקר הוא הרי יודע שאצלי זה חציית כל הקוים!!!" חושב האב לעצמו בכעס..

הטון משתנה והאב פונה לבנו "אצלנו בבית קמים לתפילה נקודה. אל תצפה ממני שאוותר לך על זה".

"רגע אבא אני רוצה להבין למה באנו לפה? עוד פעם לריב?! עשינו זאת מספיק בבית"

רף הלחץ עולה התחושה כבר מעיקה על שניהם ולאט לאט הם מתחילים להבין שזו עוד שיחה שלא תגמר טוב..

אני פשוט מנסה להבין מה מצפה אתה ממני.. שתהיה אצלינו בבית ותתנהג איך שבא לך? רטן אבא בתסכול.

"הנה שוב הוא לא מבין שאני לא מצפה ממנו לכלום שוב פעם זה נזרק אליי כאילו אני אשם פה"

"נראה לי מספיק …השיחה הזו כשלה אני הולך". סליחה מלצר אפשר חשבון?…..

פרשתנו עוסקת בשיטות שונות ליישוב סכסוכים

"ויהי ריב בין רועי מקנה ובין רועי מקנה לוט….ויאמר אברהם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובניך ובין רועי ובין רועיך" (בראשית יג',ז-ח).

לכשנעיין בפסוקים הללו נראה כי התורה מספרת לנו על התפרצות ריב.

אך כשאברהם אבינו רואה מה שמתחולל הוא פונה ללוט אומר לו: "אל נא תהי מריבה" כאן נעצור ונשאל את עצמינו מה ההבדל בין ריב למריבה?

ניתן איפה להסביר על פי דברי הספורנו:

אברהם אבינו הבין שוויכוח הוא תוצר חברתי ולגיטימי.
לכן הריב הוא צפוי ולעיתים אף מובן, אלא צריך להזהר שהתוצאה שלו שלא תהיה מריבה שהיא מלשון נקבה ומאפייני הנקבה להוליד אחריה תולדות.

לכן אומרת לנו התורה ויהי ריב בלשון זכר שאין לזכר תולדות משראה אברהם שמתפתח ריב ביקש מלוט "אל נא תהי מריבה ביני ובניך"  שלא יגרם סכסוך תמידי בנינו שיגרר אחריו לדורות.

לסכומו של עניין:

לעיתים אנו מתקשים להכיל שהמתבגר או המתבגרת שלנו גדלים.

השינויים הרגשיים והחברתיים מראים כי ילדינו מעצבים לעצמם זהות עצמאית ולומדים כיצד להתנהג כמו המבוגרים.

אנחנו נוטים להבהל מלשמוע אותם עומדים על דעתם ולהגרר לעימותים מיותרים שלעיתים נמשכים זמן רב.

לו רק נשכיל נמיין לעצמינו את מה "שניסבל" ומה "שלא נסבל" וניתן עד כמה שאפשר לדעותיהם לגיטימציה כך נימנע ממריבות מיותרות כשנזכור כי *התנהגות זו היא חלק מגיבוש הזהות העצמית של המתבגרים*.

שבת שלום מירושלים

 

נכתב לע"נ:
•מו"ח ינון בן יחיאל.
•סבי שמריה בן סעדיה.
•סבי צדוק בן ניסים.