מבט לפרשה – חיי שרה

מעלת הזקנה

"ואברהם זקן בא בימים" (כד, א)

א"ר יהודה בר סימון, אברהם תבע זקנה, אמר לפניו, ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסים למקום ואין אדם יודע למי מכבד, מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד, א"ל הקב"ה, חייך, דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל, מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם נתן לו זקנה, הדא הוא דכתיב "ואברהם זקן בא בימים (ב"ר סה, ט).

בדורות הקודמים רצו להיראות זקן

אברהם אבינו היה האדם הראשון שנראה זקן, עד לזמנו, כולם נראו אותו דבר, ואברהם בא וטען לפני הקב"ה שהוא ויצחק בנו נראים אותו דבר, ומתוך כך טועים ביניהם, אנא ה', אני רוצה להיראות זקן, אמר לו הקב"ה, אמרת דבר נפלא, אתה הראשון שיראה זקן, וזהו שכתוב "ואברהם זקן".

והנה ניתן היה לחשוב שרצונו אברהם להיראות זקן היה צורך שימושי, כדי שלא יתבלבלו בין זקן לצעיר, בין יצחק לאברהם.

אך במדרש (שם) מבואר, שהפסוק "יפייפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך" (תהלים מה, ג) נאמר על אברהם אבינו, כלומר, לא שהוא רצה להיראות זקן כי זה היה שימושי, אלא הוא רצה להיראות יפה, להיראות זקן, לאברהם אבינו היה כתר של יופי, הוא נראה זקן, עם שיער לבן וזקן לבן.

בדורנו, איננו מבינים אפילו על מה מדובר, תארו לעצמכם שמישהי אומרת לחברתה, איזה יופי את נראית, את נראית זקנה! הרי אנשים מבזבזים מיליוני דולרים רק כדי להיראות צעירים! ואילו אברהם אבינו רצה בדווקא להיראות זקן.

ואנחנו לא תופסים, מדוע? מה כל כך יפה במראהו של אדם זקן?

בדור בקודם כינו את גדולי ישראל "הזקן מקלם" "הזקן מסלבודקא" ולכאורה זה לא מכובד מה הם עשו שכל כך מעליבים אותם?…

וזו טעות, ברור שפעם המילה "זקן" לא הייתה עלבון, אמנם בשפה המדוברת כיום באמת שינו את הביטוי, לא אומרים "הזקן מקלם" אלא "הסבא מקלם", לא "הזקן מסלבודקא" אלא "הסבא מסלבודקא", בדוק המודרני לא אומרים "זקן" כי זו אינה מחמאה, אך היו זמנים שלהיות זקן זו הייתה מחמאה.

בשורות הבאות מבאר הגרש"ד פינקוס זצ"ל מדוע להיות זקן זו הייתה מחמאה, והיום זה עלבון, בהקדמה של ביאור פשוט בעניין, ואח"כ ביאור עמוק ונכון יותר.

זקן – עבר ארוך ועתיד קצר

בחיי האדם ישנן שלש נקודות – עבר, הווה ועתיד.

כשאדם מביט על העבר שלו ומתבונן, מה השגתי, מה בניתי בחיי? בדרך כלל התשובה תהיה , כלום!…ההווה – מה כבר אפשר להשיג ברגע אחד? ממש מאומה, רק העתיד הוא יפה וגדול…אוי, איזה עתיד יפה, לכל אחד יש חלום להיות עשיר, חכם, צדיק, העבר וההווה לא שווים כלום, ורק העתיד מלא שושנים.

לפי זה, אדם זקן שיש לו עבר ארוך ועתיד קצר – העתיד הוא כלום, אינו שווה כלום, כי כמה כבר יחיה בעתיד? שנה, שנתיים? הרי הוא כבר עם רגל אחת בקבר, לכן התואר "זקן" בדורנו נחשב לעלבון גדול.

בדורות שלפנינו, ההשקפה הייתה הפוכה, העתיד הוא כלום, כי אדם לא יכול לדעת מה יהיה מחר, אי אפשר לסמוך על העתיד, לעומת זאת העבר – הוא העיקר, כי שם יש לאדם מטען מלא גדלות, הוא למד הרבה תורה, קיים הרבה מצוות במסירות נפש.

ממילא, בדורות הקודמים היה מכובד להיראות זקן בעל זקן לבן, כי פירוש הדבר שליהודי יש מאחריו מטען מלא גדלות, הוא אדם גדול, יש לו עבר גדול ועתיד קטן, אבל מי שהוא עדיין צעיר, מה כבר השיג בחייו? כמעט כלום, והעתיד – הרי לא יודעים מה יהיה מחר, ממילא אינו שווה כלום.

"בא בימים" – חי את כל רגעיו

הפסוק אומר, "ואלה שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים" (בראשית כה, ז) וכן על שרה נאמר "שני חיי שרה" (שם כג, א)

מספרים בשם ר' ירוחם ממיר זצ"ל שביאר, מה פירוש לחיות? כשאדם אוכל "פיצה" או פלאפל, האם זה נקרא לחיות? לא ולא! לחיות פירושו רגעים של הישג, של גדלות, של קירבה להשי"ת.

בדרך כלל, אדם שחי שמונים שנה, הלוואי ויוכל לאסוף מכל ימי חייו כמה רגעים, רגע אחד מכאן ורגע אחד משם, האדם שיכול לאסוף מכל חייו כמה שנים בודדות של חיים אמיתיים – זוהי כבר גדלות.

אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנים של חיים טהורים, לא היה רגע אחד שהוא לא חי, לא היה רגע שאברהם אבינו לא הגדירו כחיים אמיתיים!

לכן, בהגיעו לגיל מאה שבעים וחמש שנים, אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע, אני רוצה איזו תווית שתעיד על כך שאני "בא בימים", יש לי עבר מפואר, אני נושא על גבי מאה שבעים וחמש שנים של גדלות, מגיע לי צל"ש, זקן לבן!

אבל אנחנו, בהגיענו לגיל שמונים, מה כבר השגנו בשנים שהיו לנו? נכון, היו לנו חלומות, אבל החלומות לא התגשמו, לכן כיום להיות זקן אין לזה כל משמעות.

זהו ההסבר הפשוט בעניין, ונבאר כאן עומק נוסף.

חשיבות הזקנה – מחמת ההווה !

לפי דעתי, מסביר הגרש"ד פינקוס זצ"ל, העבר של כל אחד, אפילו של אברהם אבינו – לא הוא החלק היפה בחיי האדם, לא בעבר באה לידי ביטוי גדלותו של האדם, יכול להיות שהעבר של האדם יהיה גדול ביותר, אבל הרי הוא כבר עבר, חלף מן העולם, כמובן שניקח אותו עמנו לעוה"ב, אבל לא זה הנושא.

העתיד גם הוא אינו בידינו.

מה אם כן, שווה באמת? ישנו דבר אחד בעל ערך – ההווה! אם אדם יכול להתפלל ולומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" או לומר "ברוך הוא וברוך שמו", הרגע הזה הוא רגע של גדלות, הוא שווה, כי זה מה ששייך לי, איננו בעלים על העבר ולא על העתיד, מה ששייך לנו הוא ההווה.

כמה שווה ההווה, הרגע הזה? ההווה שווה כמו העבר! ונבאר את הדברים.

הבה נתאר לעצמנו את אברהם אבינו ביום ההולדת המאה שבעים וחמש שלו, ונניח שידוע לו שהיום אחה"צ הוא עובר לעוה"ב, לגן עדן, לאברהם יש באמתחתו מאה שבעים וחמש שנה של גדלות של אברהם אבינו, הוא לא בזבז רגע בחייו, והוא "בא בימים".

ולאן הוא הולך? לעולם הבא, לנצחיות.

לא! הוא הולך להתפלל שחרית, ותפילת שחרית הזו איננה שחרית של אדם בן עשרים, גם לא שחרית של בן חמישים ואף לא של אדם בן מאה ועשרים שנה, זוהי שחרית שיש בה גדלות של מאה שבעים וחמש שנות גדלות והתעלות! אברהם אבינו הכניס מאה שבעים וחמש שנות גדלות לתוך תפילת שחרית אחת!

זהו זקן, זקן פירושו – היום אני זקן, ואני רוצה שאנשים ידעו שאני זקן, כדי להעריך ולהבין מהו "היום".

תארו לעצמכם שמחפשים ראש ישיבה לישיבה גדולה מפורסמת, ומישהו מציע את חברו שהוא בן שמונה-עשרה, האם מישהו סבור שכדאי לקחת אותו? ודאי שלא, ראש ישיבה כזה צריך להיות לכל הפחות בן ארבעים, כי צריך אדם עם היסטוריה של ארבעים שנה.

מדוע? מה אכפת לנו אם הוא צעיר פחות מגיל עשרים?

כי כשהוא קם לומר שיעור, רוצים שהשיעור הזה יהי באיכות של ארבעים שנות גדלות, זו לא הבעיה של העבר, זו בעיה של ההווה, שהרגע הזה יהיה בו את הגדלות של ארבעים שנה!

אדם זקן אינו אדם גדול כי יש לו עבר, זו טעות, הוא גדול כי יש לו הווה! כשהוא מתפלל היום, כשהוא לומד תורה היום, הוא משקיע בכל מה שהוא עושה שמונים או מאה שנות גדלות, ממילא, ההווה שלו ברגע זה הוא בעל איכות, ומכאן נובעת חשיבותה של הזקנה.

לאברהם אבינו היה כדאי להשקיע מאה שבעים וחמש שנות גדלות עבור תפילת שמונה עשרה אחת כצורתה!

חסד – השפעה בלי חשבון

לפי דעתי מציין הגרש"ד פינקוס זצ"ל, זהו הפירוש הפשוט ביותר של המושג "חסיד", חסיד הוא אדם הפועל בחסד, חסד פירושו – בושה, להרעיף על האדם שפע כה גדול, עד שהוא מחוויר כמו סיד, וכך גם החסיד, כשהוא עומד בפני מצוה, הוא איננו מודד, הוא מכניס את כל הנשק שיש ברשותו לתוך הרגע הזה.

ההיפך מחסד הוא דין, שם הכל מדוד, זוהי הבעיה הגדולה שלנו, שאנחנו מודדים כל דבר.

יהודי ניגש למקרר, מוזג לעצמו כוס סודה קרה, ומברך במהירות, תוך כדי בליעת המילים, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו".

אם נשאל אותו, יהודי יקר, מדוע אתה מברך כל כך מהר? האם לא ראוי שתאמר כל מילה כמו שצריך?

תשובתו תהיה כך, אדוני, אינני טיפש, יש לי שכל, וערכתי לעצמי חשבון פשוט, ישנה מצוה לברך בכל יום מאה ברכות, אם נכפיל מאה ברכות כפול שלוש מאות שישים וחמשה ימים שבשנה, הרי שבשנה אחת אברך שלושים ושש אלף וחמש מאות ברכות, ואם ה' יעזור ואחיה מאה שנים, הרי שאברך בימי חיי יותר משלוש וחצי מיליון ברכות, כלומר, הברכה הזו שכעת אני מברך היא אחת מתוך כשלוש וחצי מיליון ברכות, וא"כ, מה כל כך חשוב בה שאני צריך לעשות ממנה כזה עסק…

זהו דין, מודדים את הברכה כמה היא שווה, ולפי זה מעניקים לה את היחס המתאים, אדם חושב, אם רק אמרתי "ברוך אתה ה'"…במהירות וללא כוונה כלל – זה כבר מספיק, די והותר…

לא פעם אנו רואים זאת בשטיבלאך, נכנס בחור, וכשרואה שאוחזים ב"ברוך שאמר" הוא פונה לאחוריו ויוצא, אין לו זמן להתחיל מהתחלה, הוא מחפש מנין שאוחזים כבר ב"ישתבח"…

ישאלוהו, מדוע אינך יכול לתת קצת כבוד לתפילת שחרית ולהתפלל אותה בשלימות מתחילתה ועד סופה?

וגם כאן תהיה אותה התשובה, אני מתפלל שחרית שלוש מאות שישים וחמש ימים בשנה, בעז"ה יהיו לי שלושים ושש אלף תפילות שחרית, השחרית הזו היא אחת מתוך שלושים ושש אלף, מדוע עלי לעשות ממנה עסק? אם לא אתפלל טוב היום, אתפלל מחר, בשבוע הבא, יש לי עוד הרבה תפילות שחרית! זהו דין, למדוד כמה שווה כל תפילה, כל ברכה.

ההיפך מזה היא מידת חסד, שאברהם אבינו היה הסמל שלה, כשראה אברהם את שלושת הערביים, הוא לא מדד, מי אתה, כמה תורה אתה יודע? אברהם אבינו לא פעל כך, אצלו קיום מצוות הכנסת אורחים לא הייתה תלויה בחשיבות האורח, הוא הרעיף על מצוה זו של הכנסת אורחים את כל מה שהיה לו, כי הוא היה "בעל חסד".

אברהם אבינו ביום הולדתו המאה שבעים וחמש בירך ברכה, ולתוך הברכה הזו הוא הכניס מאה שבעים וחמש שנים של גדלות וצמיחה רוחנית, הוא אמר לקב"ה, רבש"ע, תודה לך שנתת לי מאה שבעים וחמש שנה של צמיחה ושל גדלות, כדי שסוף סוף אוכל לדעת אלו כוונות עלי להכניס לתוך ברכה אחת, ישאלוהו, אברהם, האם ברכה אחת כל כך יקרה בעיניך שצריך להכניס בה כל כך הרבה?! והוא יענה, אכן כן, כי אני שורש מידת החסד בעולם.

הבעיה – כל דבר נעשה עם מידה

אחת הבעיות הגדולות שלנו היא, שאנחנו מודדים כל דבר.

מישהו שיבוא לביתי וירצה לשוחח איתי, כמובן שאני יענה בשמחה, מה השאלה, חסד עם יהודי! עוברות חמש דקות, עשר דקות, הכל טוב ויפה, אחרי חמש עשרה דקות התחושה היא, אוף איזה נודניק, שיגמור כבר!… כי אני מודד אותו ומחליט שהוא שווה השקעה של עשר דקות, לא יותר, הוא יהודי נחמד, אבל אחרי עשר דקות – תעזוב אותי!

אומר לכם דבר עמוק מאוד אומר הגרש"ד פינקוס זצ"ל, מדוע אדם יכול לעשות חסד עם השכן שלו ממול ולא עם בני ביתו?

כי כשאדם עושה חסד עם השכן, באפשרותו למדוד את גודלו של מעשה החסד, הרי במשך השבוע הוא לא פוגש אותו, השכן מתפלל בשעה שבע, והוא בשמונה, הוא פוגש אותו רק בשבת, ואז הוא אומר לו בחיוך "בוקר טוב, שבת שלום", כלומר, אדם זה שווה לו חיוך אחד בשבוע.

אך אם יצטרך לחייך כל פעם שיגיע הבייתה, הרי מדובר על מאות אלפי חיוכים, ולדעתו בני הבית אינם שווים כל כך הרבה, לא להגזים…

זה ההיפך מהמושג היהודי, היהדות היא חסד, והמטרה של היהודי היא להיות חסיד – כל מה שהוא עושה, להשקיע בו את כל כולו, הגעת הבייתה בבוקר, בסתם יום של חול [לא ערב יו"כ], תאמר "בוקר טוב" יפה, עם חיוך רחב על הפנים.

אתה ניגש לאכול ארוחת בוקר ולברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ"? תיזכר בברכת "המוציא" שבירכת לפני אכילת מצה!

נשתדל כולנו להידבק במידתו של אברהם אבינו, מידת החסד, ובזה נזכה גם אנו למעלת "זקן" בא בימים.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל