בליל הסדר מספרים אנו לילדינו הרבה סיפורים בשפתם ולפי הבנתם ותפיסתם:

"פרעה הלך עם פיג'מה באמצע הלילה לחפש את משה רבינו וכולם צחקו על פרעה"… האבא אומר לילדו הקטן בפנים זוהרות: "יענקל'ה, בא תשמע סיפור… היתה מכת ערוב, הגיעו לשם המון אריות, דובים, וכשהאריה רצה לתפוס את המצרי, מה עשה המצרי? טרק את הדלת ונעל אותה עם מנעול. מה עשה הקב"ה? שלח תמנון כזה, עם יד ארוכה… הוא שלח את ידו מתחת הדלת ופתח אותה מבפנים, ואז האריה נכנס וטרף את המצרי".. והשאלה הנשאלת היא: לשם מה מספרים את כל זה לילד? מה יצא לו מסיפורים כאלו?

אלא שלסיפורים בלילה הזה ישנו מסר אחד: יציאת מצרים היתה בבחינת הלידה של עם ישראל (וכפי שנתבאר בהרחבה בכמה מקומות). כל שנה בליל הסדר, גם אנחנו באים, כביכול, נולדים מחדש. נקודת היהדות שבנו מתחדשת. והרי אחד הדברים שמפריעים לנו זו התחושה הטבעית:

האם באמת איכפת לבורא כל העולמים איך אני עושה ברכה, איך אני מתפלל ואיך אני מקיים מצוות? אם אני בא לבית הכנסת חמש דקות מוקדם או חמש דקות מאוחר האם זה מעלה או מוריד משהו כלפיו ית'? לכן אנו מספרים לילד את סיפור יצי"מ שהמסר המרכזי שבו הוא:

כאשר המצרי עשה רע לך או לילד כמוך, השי"ת, שהוא אינסוף, בורא כל העולמים, כביכול איבד את העשתונות', הוא תפס את המצרים, והתעלל בהם! לא רק עשר מכות אלא חמישים מכות, מאה חמישים מכות, מאתיים חמישים מכות. למה? כי איכפת לו שעושים לך רע, וממילא גם איכפת לו שתגיד "מודה אני" יפה! וכאשר אתה אומר "מודה אני" יפה, בורא כל העולמים מתרגש כביכול, וכל צבא השמים שרוי בשמחה ! וכאשר אינך אומר "מודה אני" כראוי, כל השמים ושמי השמים, כל המלאכים בוכים. למה? כי איכפת לו. זוהי מהות היהודי. כאן הוא מתחיל וכאן הוא גומר! כל מצוות הלילה הזה מלמדות אותנו איך להתקשר עם הרבש"ע.

וכמו שבנישואין הקשר בין האיש והאשה נוצר ע"י טבעת וע"י חופה, כך בליל הסדר יש לנו מצה ומרור ועוד דברים שעניינם אחד: לתפוס את הגדלות הזאת, לדעת שהקב"ה קרוב אלינו ואיכפת לו מאתנו, ואת כל זה עלינו למסור לילדינו, והם לילדיהם עד סוף כל הדורות.

(תפארת שמשון – הגדה של פסח – עמוד פט)

בברכת חג כשר ושמח

צוריאל קריספל