" פקודי ה ' ישרים משמחי לב "

אין אפשרות לבטא במילים את עומק עניינן של ההקפות והשמחה עם התורה.

יחודן של ההקפות
בשמחת תורה ובשמיני עצרת נהגו כלל ישראל לעשות הקפות' למנהג האשכנזים – בערבית ובשחרית, ולמנהג הספרדים – בערבית, בשחרית, במוסף ובמנחה, וכמו"כ במוצאי החג.

ידוע שהאר"י הקדוש בספריו הקדושים כתב כוונות נשגבות ועצומות בכל מצוה ממצוות התורה, וכן בכל מנהג שהנהיגו חכמים' כלומר, לא רק מצוות עשה מדאורייתא ומדרבנן, אלא גם מנהגים, כגון מנהג הנביאים של חיבוט הערבה וההקפות עם הלולב יש בהם כוונות עצומות ונשגבות, עד שלאנשים קטנים כמונו כמעט ואין כל שייכות לענין.

דוגמא אחת לענין ההקפות של הושענא רבה: האריז"ל מבאר בהרחבה שעניינן מרומז בראשי תיבות 'אד"ם': א' – האדם עצמו שאוחז בלולב' ד' – דיבור, כלומר הפיוטים [ה ' הושענות'] הנאמרים ביום זה' מ' – מעשה, הלולב.

לעומת זאת בעניינן של ההקפות בשמחת תורה לא מצינו בדבריו כל התייחסות, אפילו לא רמז קל שבקלים!

דבר אחד אנו מוצאים בדברי מהרח"ו, שכתב שמורו ז"ל [האר"י] היה נוהג לעשות הקפות בערבית, בשחרית, במוסף ובמנחה, ולאחר מכן גם במוצאי החג היה עושה הקפות, וכשהיה גומר את ההקפות, אם בדרך לביתו היה רואה בית כנסת שעדיין נערכות בו הקפות, אעפ"י שהוא עצמו כבר גמר את ההקפות – הצטרף אליהם' כך היה נוהג לעשות כן מדי שנה בשנה.

ויש להקשות כאן כמה קושיות' ראשית, מדוע האר"י הקדוש לא גילה לנו אי אלו כוונות וסודות בענין ההקפות? וזאת עליכם לדעת, כותב הגרש"ד פינקוס זצ"ל בספרו על חג הסוכות, בדקתי את הדבר ושאלתי את גדולי המקובלים שבדורנו, אשכנזים וספרדים, וכולם אמרו שלא מוזכר בכתבי האר"י ז"ל שום רמז לכך.

קושיה נוספת: היכן מצינו שבמוצאי חג נוהגים את אותו מנהג כמו בחג עצמו? ההקפות בשמחת תורה הן המנהג היחיד שמצינו שמקיימים אותו בחג בעצמו ובמוצאי החג שוב עושים זאת, ולא עוד, אלא בליווי תזמורת, מה פשר הדבר?

עוד יש להתבונן, בהוש"ר ישנן שבע הקפות, וכשגומרים אותן, וכי יעלה על הדעת להתחיל בהקפות פעם נוספת?! ודאי שלא! כבר קיימנו את החיוב המוטל עלינו, והנה כשמדובר בהקפות עם ספר התורה, כנראה שלא שייכת מציאות של "לצאת ידי חובה! עושים שבע הקפות, ועוד פעם שבע הקפות, ושוב ושוב, כל פעם שבע הקפות! והדבר יכול להימשך עד עלות השחר!

שירה – ביטוי להרגש שלא ניתן לבטאו במילים.

ודאי שאלו דברים נסתרים ועמוקים, וננסה לבארם קצת לפי ערכנו כותב הגרש״ד פינקוס זצ״ל, הנה רואים דבר נוסף בו בא לידי ביטוי יחודן של ההקפות בשמחת תורה: בעת ההקפות עם הלולב אומרים 'הושענות', ואילו כשמגיעים להקפות של שמחת תורה מקיפים את התורה שבע הקפות והכל מתוך שירה וזמרה.

מהו עניינן המיוחד של השירה והזמרה?
בפשטות הענין יש לומר כך: ישנם אופנים שונים לבטא רגשות של הודאה ושל בקשה לפני בורא עולם, כשבאים לבקש בקשה כלשהי אומרים: "הושע – נא", כשבאים להודות – "הללויה" [וזהו עיקר ה׳הלל '], וכן כל כיוצ"ב, כאשר אדם אינו יכול לבטא במילים את ההרגשות העמוקות שהוא מרגיש בתוך לבו, או שמשום שאינו יודע לעשות זאת מפני שהדברים עמוקים מדי עבורו, או שמשום שלבו עולה על גדותיו עד שאי אפשר לבטא זאת במילים – או אז הוא פורץ בשירה .

כידוע, לתורה עצמה מלבד האותיות והנקודות יש גם 'טעמים', ה'טעמים' הם הניגון, שם טמונים הסודות שלא ניתן לאומרם בפה, וישנה אפשרות לבטאם אך ורק דרך הניגון שהוא שירה וזמרה, הניגון מבטא את עומק הרגשת הלב – דבר שמילים אינן מסוגלות לבטא.

כנראה שכשמגיעים ליטול לולב – כשיהודי לוקח את לבו, את עיניו, שפתיו ואת כל השידרה שלו [שד ' המינים כנגדם, כידוע], ומקיף את הבימה, הוא חש אושר כה מופלא עד ששום כלי לא מסוגל להכיל אושר זה, ואעפי"כ ישנה מציאות שהוא אומר "הושענא, הושענא".

אך ברגע שהוא מחזיק את הספר – תורה, אין באפשרותו לעשות דבר חוץ מלרקוד ולשיר, ומספר. הרב פינקוס זצ״ל, יהודי שאל אותי פעם מדוע כולם קופצים ב "משה אמת ותורתו אמת"? עניתי לו: "כנראה שמשהו בוער להם מבפנים . . . גם אתה – כך אמרתי לו – אם היית שותה כוס של גחלים היית קופץ! יהודים אלו למדו תורה כל השנה, ועכשיו התורה בוערת להם מבפנים ולכן הם קופצים"!… ברגעים אלו אין לנו אפשרות לבטא במילים את מה שאנו מרגישים, ולא נותר לנו אלא לשיר.

אינני יודע, מוסיף הרב פינקוס לבאר, אך יתכן לומר שאם האר"י הק ' היה מתיישב לכתוב כוונות על ההקפות של שמחת תורה, העט היה נופל לו מהידיים… אין שום אפשרות בעולם לכתוב ולבאר את המתרחש בשמחת תורה! אין שום אופן לבטא במילים מה נעשה בעולם בשעה שיהודים רוקדים ועושים הקפות לכבוד שמחת תורה.

והנה נגמרו החגים, כבר אין לנו לא שופר, לא לולב ולא סוכה, אבל 'שמחת – תורה' – השמחה בתורה הקדושה אינה מוגבלת לחג מסויים, כשמדובר בתורה, אין מושג של "לצאת ידי חובה", לגבי סוכה או לולב יש כזה מושג, אבל לגבי תורה – לא! את התורה מקיפים ועמה שרים בלי הפסקה!
ולכן מקיפים את הס"ת בשמחת תורה בכל תפילה, שזה לא מוגבל לזמן מסויים אלא דביקות ללא הפסקה!

לימוד תורה מזכה ב 'סוכריות' מן השמים
ישנו מנהג נוסף אצלנו – לזרוק סוכריות.

מוסיף הרב פינקוס בדרכו המיוחדת, שמתי לב שזורקים סוכריות רק כשמדובר בעליה לתורה – בר מצוה, חתן, הכנסת ספר תורה, וכמו כן בשמחת תורה.

כאשר ילד יהודי מתחיל ללמוד א' – ב', כותבים לו את האותיות בדבש, וכשהוא מלקק את האותיות הללו – זורקים עליו מלמעלה סוכריות, וכביכול אומרים לו: "יודע אתה מי זרק עליך את הסוכריות? ה' יתברך! הסוכריות באות ישירות מן השמים"!
המסר ברור: אם תלמד תורה, תקבל מתנות מן השמים!
כך גם בנער בר-מצוה שעולה לתורה וזורקים עליו סוכריות, המסר הטמון בזריקת הסוכריות הוא: "תמיד בשעה שתקרא בתורה – תקבל סוכריות מן השמים"! ואמנם הוא כבר יודע שאמו היא זו שזורקת את הסוכריות, אבל גם את המסר הוא יודע : סוכריות מגיעות תמיד ישר מן השמים!
מדוע דווקא סוכריות? בראש השנה בקשנו: "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", דבר ברור הוא לנו כי השנה תהיה "טובה", שהרי "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ( ברכות ס ע " ב ), אך לא תמיד היא גם "מתוקה", לפעמים הקב"ה צריך לתת קצת 'מכות', לכן אנו מבקשים "שנה טובה ומתוקה".

זהו הקשר בין התורה הקדושה לזריקת הסוכריות, התורה פורצת את כל הגבולות, ע"י ריקוד עם התורה ניתן לזכות בעז"ה ל׳סוכריות' נפלאות משמים – לשנה מתוקה באמת!
בכל השנה ישנו מצב של "המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך", בשמחת תורה אין קודש ואין חול, גם אחרי אמירת "המבדיל בין קודש לחול" ניתן להמשיך את השמחה, להמשיך לרקוד ולשיר עם התורה! כאן מתבטלים המושגים "קודש' ו'חול', כל מי שלומד תורה וכל מי שרוקד עם התורה הוא קודש, הוא אור, הוא שבת, לתורה אין גבולות!
ע"י הריקוד והשמחה שלנו עם ספר התורה, כביכול 'קרענו' שערי שמים והושפעו עלינו 'סוכריות' של אהבה, אחווה, שלום ורעות של תורה ויראת שמים, ומבקשים אנו מרבש"ע שישלח לנו 'סוכריות' נוספות של פרנסה רחבה, אפשרות ללמוד תורה מתוך בריאות הנפש והגוף, וכמו כן ברכה והצלחה בכל העניינים, וכמ"ש בזוהר הקדוש שכל השערים נפתחים בשמיני עצרת.
יעזרנו הקב"ה שכולנו ביחד נשמח בשמחת התורה ונזכה לכל ההשפעות הנפלאות היורדות אלינו מן שמיא.

ויהיו דברים אלו עלים לתרופה ולזכות כלל ישראל ולרפואת אחי הגדול רבי שלמה בן שמחה ורעייתו שרה בת שושנה, רבי יצחק בן ימנה, בנימין בן מזל צ׳ונה, זילפה חיה בת רבקה, מרדכי בן רחל, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר כל כל חולי עמו ישראל.

בברכת חתימה טובה "והיית אך שמח"

צוריאל קריספל