מבט לפרשה – פרשת וירא

"חסד לאברהם"

"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל" (יח, ב)

חסד ללא גבול ומידה!

בפסוקים אלו, מתארת לנו התורה הקדושה את החסד והנתינה המופלאים של אברהם כלפי אורחיו ה"ערביים".

אברהם אבינו באותה תקופה מלך על כל העולם כולו – "נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם" (תהלים מז, י), והנה על אף היותו אישיות כה נכבדה, ולא עוד אלא שהיה חולה מסוכן, יום השלישי למילה בגיל קרוב למאה במקום לשבת ספון בביתו עקב החום הנורא ששרר בחוץ – "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה", הוא יושב בפתח האוהל ומצפה לאורחים, הוא ממש לא מסוגל לחיות בלעדיהם! נפשו צמאה להליכה בדרכי השי"ת.

והנה סוף סוף מופיעים שלשה ערבים, המשתחווים לאבק רגליהם, הוא רץ אליהם ומשתחווה לעומתם אפיים ארצה, ופונה אליהם בלשון תחינה ובקשה, "אדוני"! ישנה מחלוקת בגמ' (שבועות לה ע"ב) אם הכוונה לשם אדנות שהוא שם קודש, או שאברהם פנה אליהם בלשון חול, ופירוש העניין הוא שמצד הרגשת הכבוד אברהם חלק להם כבוד ממש כמו שחולקים לשכינה!

אברהם אינו מסתפק בזאת, הוא ממשיך בדבריו אליהם, "אם נא מצאתי חן חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (בראשית יח, ג) – כביכול, אני העבד שלכם, ואתם האדונים שלי!

כאשר "הואילו בטובם" אותם "ערבים" לסור לביתו, מיהר אברהם להכין עבורם סעודה מפוארת יותר מסעודת שלמה בשעתו (כדאיתא בגמ' ב"מ פו ע"ב), "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות, ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער לעשות אותו, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (שם ו-ח).

שלש בהמות שלמות נשחטו עבור אותם "ערבים" כדי להאכיל כל אחד מהם לשון בחרדל! (ב"מ שם), כידוע כל לשון שוקלת כמה קילו, כך שמסתבר שלא הייתה לכל אחד אפשרות לאכול את כל הלשון שהובאה לו, ומאחר וקירור לא היה אז – ודאי שחלק גדול מהבשר היקר הלך לטמיון, גם כמות הלחם שנאפתה עבורם הייתה עצומה, "שלוש סאים קמח סולת" – כשנים עשר קילו קמח! ממש לא יאומן, חסד ללא גבול ומידה!

הגדרת העניין נראית כך.

אברהם אבינו הוא המרכבה למידת החסד – "חסד לאברהם", ועניין החסד הוא התפשטות החסד בלי גבולות, היפך מידת החסד אינו קמצנות, אלא "צמצום".

בדרך כלל כשבא אורח, מכבדים אותו כפי חשיבותו, אינו דומה אירוח אדם רגיל מההמון, לאירוח אדם מכובד מאוד שמכינים לכבודו הכנה מיוחדת, דבר זה באמת הוא ממידת הצמצום, שהרי גם לאדם פשוט לכאורה יש אפשרות להכין יותר, אלא מצמצמים את גודל ההכנה לכל אחד כפי מדרגתו.

אכן, הגדרת מעשה הכנסת האורחים של אברהם אבינו היא, שאם היה מזדמן לו באותו היום אורח חשוב כמו משה רבינו ע"ה, הוא היה מכין לכבודו בדיוק את אותה הסעודה שהכין לכבוד אותם הערבים השפלים, מפני שלא היה במציאות מה להוסיף, וזה המובן הנכון של חסד – רחבות בלי צמצום כלל!

כעין זה מצינו גם אצל רבקה אמנו, אשר נבדקה ע"י שליחו של אברהם אבינו אליעזר – דווקא במידת החסד.

נצייר לעצמינו, ילדה בגיל שלוש בערך, עומדת ושואבת כמויות אדירות של מים עבור אליעזר ועשרת גמליו, ובאותה שעה אליעזר, שלרשותו עמדו עבדים, עומד ומתבונן בה –"והאיש משתאה לה" ( בראשית כד, כא), חסד מופלא ללא גבול ומידה!

השאלה הנשאלת היא, האם גם אנו, בניו של אברהם אבינו השומרים תורה ומצוות, כאשר נראה ברחוב ערבי פשוט, עלינו לרוץ אליו ולכבדו באותו כבוד נורא שכיבד אברהם את אורחיו הערבים?! האם גם אנו כשנראה ערבי עובד קשה נבקש מבנותינו הקטנות להעמיס בלוקים?!

שורש הדבר וביטויו המעשי בעולם

התשובה לכך היא, שאכן קיים הבדל בין מציאות האבות למציאות הבנים, והוא כעין ההבדל שמצינו בין יסוד האש למציאות של האש בעולמנו, יסוד האש הוא עצם מציאות האש בטהרתה, משא"כ האש שאנו מכירים היא כבר מורכבת עם עפר, מים ורוח, כמו כל דבר בעולם שהוא מורכב מד' יסודות.

והנה, אם נחקור אודות יסודות האש, לא אודות האש שלנו, אלא אש בטהרתה, כמה מעלות חום יש בה, התשובה תהיה, אין סוף מעלות חום, כי היסוד בטהרתו אינו מוגבל בעוצמתו, משא"כ האש של עולמנו, כבר מורכבת עם רוח מים ועפר, והחום שלה מוגבל.

לכל דבר בבריאה יש את עצם ושורש המציאות שלו בעולם, ויש את עניינו איך שהוא נוהג בפועל, לדוגמא, חום וקור, החום בעצם ושורש ברייתו מגיע למיליוני ואולי אף למיליארדי מעלות חום [וכן הקור לכיוון ההפוך], אך כיום מכשיר האוגר בתוכו חום, כגון קומקום חשמלי, אינו מגיע ליותר ממאה מעלות צלסיוס, יש הבדל עצום בין שורש הדברים לבין הביטוי המעשי שלהם.

אברהם אבינו לא היה רק גומל חסדים, הוא היה עמוד החסד, ה"מרכבה" למידת החסד, כלומר, על ידו נוצרה המציאות ששמה "חסד", ואכן, עצם מציאות זו, היא נתינה בלי גבול ומידה.

גם רבקה אמנו – כאחת מאמהות האומה –לא נבחנה בעשיית מעשי חסד, כי אם במידת החסד בעצמותה, המבחן היה האם בכוחה לגמול חסד בלא גבול ומידה, כמידתו של אברהם.

הביאור המילולי הפשוט של המילה "חסד" הוא מלשון חרפה ובושה (עיין רש"י ויקרא כ, יז, ד"ה חסד הוא), נתינת בעל החסד היא כה גדולה, עד שהמקבל נעשה לבן וחיוור מרוב בושה, הגדרת המושג "חסד" היא נתינה בלי גבול ומידה המביישת את המקבל.

אם נותנים לאחד יותר כי "מגיע לו" ולאחד פחות כי "לא מגיע לו", אין זו מיד החסד בטהרתה, זוהי נתינה בדין! רק אם נותנים בלי גבול ובלי חשבון לכל אחד, זהו חסד אמיתי.

ובנוגע אלינו, אותה מידת "חסד" הועברה לדורות הבאים – לבניהם של האבות הקדושים, דרך משה רבנו – מוסר התורה הקדושה, ואף שאכן "תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" (סוטה יד ע"א), מ"מ יש לנו דינים וגדרים לכל עניין, וכיום גם מעשי חסד נעשים על ידינו ע"פ גדרי התורה הקדושה, ולכל אחד ישנו בעניין זה תפקיד מוגדר לפי יכולתו וכוחותיו.

אנו בני ישראל, אין אנו תלמידי אברהם אבינו לעשות כמעשיו, אלא בני אברהם, דהיינו שיורשים אנו את מידתו, ובזמן הנכון ובתרכובת הנכונה עושים את החסד של אברהם, ולומדים את מעשיו להבין מהות מידת החסד, כדי שנדע לעשותו בהרכב הנכון.

"חסד" תמידי לעומת "דין" מדוד ושקול

אמנם, גם לנו, בניו של אברהם אבינו, ישנה שייכות לסוג מעשי חסד של אברהם אבינו, שהיו בלי גבולות וללא מדידת ערך המקבל.

זוהי בעצם הגדולה הטמונה במעשי החסד הנעשים ע"י יהודים, על פני חסדים הנעשים ע"י גויים, אמר פעם אחד מגדולי ישראל, שארה"ב היא מדינת בעלת חסד, ואמר הגאון ר' ברוך בער זצ"ל, שמטעם זה על אדמת אמריקה עצמה לא התרחשו מלחמות, למרות שהייתה מעורבת בכמה מהן.

אולם קיים הבדל תהומי בין יהודי לגוי, הגוי תמיד נותן לפי פרופורציות מסויימות הנראות לו לפי ההגיון הבריא, למוסד גדול הוא יתן מיליון דולר, וליחיד הוא יסתפק בנתינה של מאה דולר, לעומת זאת, אצל היהודים רוב המגביות נעשות עבור יחידים, ומעשים שבכל יום הם, שנאסף סכום של מאה אלף דולר עבור יהודי חולה נזקק וכיוצ"ב, דבר כזה יתכן רק אצל יהודי, וזוהי ההגדרה האמיתית של "חסד".

דוגמה נוספת לעניין זה, לאנשים זרים ואפילו שכנים שלא נפגשים עמם כל רגע, קל מאוד להתייחס כראוי באותם פעמים שנפגשים עמם, לעומת זאת, קשה מאוד להתייחס בלבביות ובחמימות לבני הבית עמם חיים כל הזמן, אולם זוהי צורת חסד אמיתי, התנהגות נאותה תמידית, ולא רק בהזדמנויות מיוחדות וחד פעמיות.

גם בעבודת ה' קיים מושג של "חסד", ולעומתו "דין", אדם נוטל לידו כוס משקה קר ביום חם ולוהט, הוא מברך את הברכה בחופזה ושותה מייד, אם ישאלוהו "מדוע אינו מברך בצורה מתונה יותר" יענה, "הרי אדם חרדי אני והנני מברך מאה ברכות ביום, בשנה ישנם שלוש מאות שישים וחמשה ימים, נמצא שהנני מברך כשלושים ושש אלף וחמש מאות ברכות במשך השנה, ומאחר ובעזהשי"ת מקווה אני לחיות כמאה שנה, הרי שבמשך ימי חיי אברך למעלה משלוש וחצי מיליון ברכות, וברכה זו שברכתי עכשיו אינה אלא אחד חלקי שלוש וחצי מיליון…מהי, אפוא, היחודיות הטמונה בברכה זו שבגללה אברך אותה במתינות ובכוונה הראויה?!

זוהי דוגמה להנהגה של "דין" – מדידת ערכה היחסי של הברכה לעומת שאר הברכות, שעל פי ערך זה ייקבע היחס כלפיה.

חסד אמיתי הנו הנהגה ראויה בכל עת ובכל שעה ללא גבול ומידה, בין בקיום המצוות ובין העניינים שבין אדם לחברו!

ויהיו דברים אלו עלים לתרופה ולזכות כלל ישראל ולרפואת בנימין בן מזל צ׳ונה, שלמה בן שמחה, שרה פרימט בת שושנה, זילפה חיה בת רבקה, מרדכי בן רחל, מוריס משה בן כומונה, רבי יצחק בן ימנה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, אכי״ר.

ולהצלחת זאב בן שרה.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל