כשמגיעים להכרה ולידיעה שיש השי"ת, חשוב ביותר לא להסתפק בידיעה בעלמא, אלא לדאוג שהשי"ת יהפוך עבורנו כביכול למעין אישיות חיה וריאלית, מוחשית ואמיתית, כמו כל מציאות מוחשית אמיתית שקרובה למציאות שלנו. זהו קנין שעלינו לקנותו! בעיקר נוגע יסוד זה לתפילה. מדברים הרבה על "כוונה בתפילה". הבה נתבונן מה פירושו של מושג זה.

לכל אחד מאתנו מזדמן מדי פעם לבקש טובות מחברים. בזמנו הקב"ה זיכני לשמש תקופה מסויימת כמשולח לישיבות. בתקופה זו הייתי עומד לפני עשירים גדולים ומבקש מהם כסף עבור המוסד שנשלחתי על ידו. והנה בשעה שישבתי אצל גביר והצגתי לפניו את העניין שלשמו באתי אליו, היכן היה הריכוז שלי?

ברור שכולי הייתי מרוכז בבעיה שלי, ובאישיות שלו. הרי יושב כאן מולי אדם שיש לו יכולת לעזור לי ועלי למצוא את הדרך המתאימה לרתום אותו לעזרתי. לאדם יש חולה בביתו רח"ל, ובתפילתו הוא פונה להשי"ת וצועק: "רפאנו ה' ונרפא", או דוגמא נוספת: מצבו הכלכלי קשה. אין פרנסה, הצ'קים חוזרים וכו', והוא מבקש מהקב"ה "ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת" וכו'. במצבים כאלו, יתכן שכל הריכוז שלו נתון בחולה או במצבו הכלכלי, והוא כלל אינו מדבר להשי"ת. כל ענין הכוונה בתפילה אצלו הוא: "אני צריך"! קצת כוונה היא "אני צריך קצת" והרבה כוונה היא "אני נורא צריך"… עלינו להבין כי זו אינה תוספת של כוונה בתפילה. זו תוספת של ריכוז במה שהוא צריך. אם כן, יכול אדם להתפלל תפילת שמו"ע, ולכוון כל מילה: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" – רבש"ע, אני עם הארץ, לא יודע כלום. עזור לי ללמוד תורה. "השיבנו אבינו לתורתך" – אני צריך גם לעשות תשובה. "סלח לנו" – אני זקוק נואשות לסליחה ומחילה… וכך, לאורך כל הדרך כוונתו בתפילה היא: "אני צריך, אני אני ואני", ובעצם, הוא לא דיבר כלל עם השי"ת! – המובן הנכון של כוונה הוא, לדעת שאתה מדבר עם אלקים חיים. ישנו רבונו של עולם, חי, אמיתי, שעומד לפניך, כל הכסף אצלו, הרפואה אצלו, הוא כל יכול. רק תדבר אתו, תבכה ותתחנן לפניו – והוא יתן לך! כל הריכוז שלך בשעת התפילה צריך להיות אתו. "קצת כוונה" פירושה: "רבש"ע, אתה ׳רופא חולי עמו ישראל'. הרי יש לך בעולם תשעה מיליארד איש. אינך יכול, רבש"ע, לתת לי קצת רפואה"? ו"הרבה כוונה" פירושה: "רבש"ע, אני לא אעזוב אותך כי אני כ"כ אוהב אותך, ואתה הרי כ"כ אוהב אותי, אתה אלקים שלי, א"כ אנא ממך, תן לי רפואה". זוהי כוונה – הריכוז עם השי"ת בתור א-ל חי וקיים, ריאלי, אמיתי, וככל שגדלה אצל אדם הכרה זו, הרי שהוא מכוין יותר בתפילתו.

(נפש שמשון – שערי האמונה – עמוד מב)