לפעמים אדם ניגש להתפלל תפילת שמו״ע,
באותה שעה ראשו תפוס בהרהורים ומחשבתו נודדת אל צ׳ק של עשרת אלפים דולר שעליו לכסות היום.
ואעפ"כ הוא מתאמץ ומתחיל להתפלל: "ברוך אתה ה', אלוקינו ואלוקי אבותינו".
"אלוקינו" – מי שברא את העולם, "ואלוקי אבותינו" אפילו אם איני ראוי,
מבקש אני שאזכה בזכות אבותי.
"גומל חסדים טובים וקונה הכל" – הכל שלו, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.
מלך עוזר ומושיע ומגן", הוא משתחווה ומבטל את עצמו לאמת הזאת, ומסיים את הברכה: "מגן אברהם".
כאן חוזרת ועולה בראשו הדאגה על הצ'ק… – הוא ממשיך בתפילתו ומגיע ל"מודים",
ושם הוא מודה לקב"ה "על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים",
ושוב צצה ועולה המחשבה המטרידה בראשו: "ומה עם הציק"?…
הוא מסיים את התפילה ופונה לצאת מביהכ"נ. וכך הוא מהלך ברחוב כשכולו מתוח ואובד עצות,
ולפתע אורו עיניו: בדיוק מולו הוא רואה את בן דודו העשיר. "יעקב" – הוא פונה אליו בהתרגשות – "אני במצב קשה. תלווה לי עשרת אלפים דולר"! פתאום הכל מסתדר, הוסרה הדאגה מלבו.
ומה היה קודם, לפני שפגש את בן דודו? הרי בפירוש הוא אמר בתפילתו שהשי"ת, שהוא האבא שלנו, הוא "גומל חסדים טובים"! כל הבריאה, על כל הכסף שבה, הכל שלו – "קונה הכל"!
השאלה היא רק כיצד אקבל את עשרת אלפי הדולרים לכיס שלי. נו, וכי זו בעיה ?! "היד ה' תקצר"?! – על נפלאותיך, וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר" וכו'. ואם ישאל: "אולי אינני ראוי"?
הרי בעצמו הוא כבר אמר את התשובה: "הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, מעולם קוינו לך" – הקב"ה הוא רחמן ונותן גם למי שלא מגיע לו. – הוא מאמין בכל זה, ובכל זאת הדאגה לא הוסרה מלבו עד שראה את הבן-דוד… זו בושה לומר – אבל הבן-דוד מוחשי ואמיתי אצלו,
ואילו הרבש״ע כנראה שאינו מספיק מוחשי ואמיתי אצלו… כאשר האמונה הופכת לאמיתית, מוחשית – היא נהפכת לבטחון, אדם אינו בוטח ברעיונות, בפילוסופיה, אלא בדבר האמיתי, וזהו בטחון – כשהקב״ה הופך לאמיתי, לדבר שאפשר לבטוח בו. כשאני יושב,
אינני מפחד שאפול, כי ברור לי שהכסא הזה אמיתי, ככל שהקב״ה יותר אמיתי בעינינו, כך רכשנו לעצמינו את מדת הבטחון, וכאן, במעלה זו, טמון היופי המיוחד של היהודי.

(נפש שמשון – שערי האמונה – עמוד רלד)