וזוהי העבודה המיוחדת לימי החנוכה.

שבתות וכן ימים טובים כמו פסח, שבועות או סוכות מרוממים אותנו אליו יתברך.

אך עדיין יתכן כי הדבר נעשה באופן של "מצות אנשים מלומדה".

ב"חנוכה" טמונה נקודת החביבות והקשר בינינו לבינו יתברך. על מצוות החנוכה נאמר "חביבין דברי סופרים", ובה מבקש הקב"ה מאתנו "הדליקו את נרות החנוכה והאירו לפני"!

ואכן זכו כלל ישראל באותה תקופה מכח מסירות הנפש שלהם לניסים גדולים, בבחינת "אכלתי יערי עם דבשי" – שינוי מדרך ההנהגה הטבעית.

יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו אשר היו בסך הכל שלוש – עשרה נפשות יצאו למלחמה מול אלפים ורבבות בני הממלכה הרומית האדירה. ולכאורה אף אם הם אחזו במדת הבטחון, אך הרי יש גבול לכל דבר,
ועל מה הם סמכו במצבם הנורא? החשמונאים סמכו על קשר האהבה עם הקב"ה, שמכוחו היו מוכנים למסור נפש עבורו, ולכן זכו שהקב"ה עשה להם נס. מהו עניינו של "נס"?
כאשר אדם עובד לפי סדרים קבועים ומוסכמים, גם הקב"ה נענה לו על פי סדרי הטבע הקבועים.

בשעה שאדם שובר את הסדרים ופועל מתוך חביבות ללא התחשבות בגדרי הטבע, גם הקב"ה עושה לו ניסים המגלים את חביבותו בעיניו. זוהי העבודה המוטלת עלינו בחנוכה: להכניס את החביבות בתוך עבודת ה' שלנו ,
וכלשונו הנודעת של הרמב"ם: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד". לא כתב הרמב"ם שזו "מצוה גדולה עד מאוד" אלא "חביבה עד מאוד".

כי חנוכה הנו המועד להכניס את הפנימיות הטמונה ב"חביבין דברי סופרים" לתוך כל המועדים. את כל החביבות, האור, ההטבה והשייכות אל הקב"ה, נקודת האהבה שאינה תלויה בדבר כאהבת האב את בנו בהיותו תינוק בן יומו.

עלינו להכניס חביבות בעבודת הפסח, בעבודת השבועות, בעבודת הסוכות וכו', בדף גמרא שהננו לומדים, במסכתות שאנו מסיימים. כל אלה צריכים להיעשות בחביבות ובאהבה. שורש עבודת החיבוב מונח בימי החנוכה.

בשעה שאדם מעלה את אור נרות החנוכה הוא מכניס בעבודת ה' שלו את החביבות ורגש האהבה והקירבה, והקב"ה נענה לו אף הוא מתוך חביבות והשנה כולה מאירה לו באור התורה הקדושה.

(שיחות – חנוכה – עמוד יז)