היהודי – בן אהוב לבוראו

כה אמר ה' בני בכורי ישראל (ד, כב)

בפסוק זה מתגלה יסוד מופלא בצורת הנהגת השי"ת עם הכלל – ישראל

משה רבינו נשלח לדבר עם פרעה שישלח את עם ישראל, ומה עליו לומר? הקב"ה אינו מבקש ממנו להוכיח את פרעה במילים קשות, כגון, "אינך מתבייש להתנהג כרודן אכזר"! הלא יוסף החיה את כל העם המצרי, ואתה משעבד את אחיו בני עמו של יוסף בעבודת פרך, חוצפה נוראה"!

לא! לא זה המסר שביקש הקב"ה להעביר לפרעה ע"י משה.

הדבר הראשון שאמר משה לפרעה בשם ה' היה, "בני בכורי ישראל"! כל יהודי הוא "בני בכורי", והקב"ה כביכול אומר לנו, בני, אינך יודע כמה חשוב אתה בעיני! אתה לא אחד מתוך הכלל, אתה יהודי, וכל יהודי הוא בן יחיד שלי.

הדבר הראשון שעל כל יהודי לדעת הוא, הקשר המיוחד שלו עם הקב"ה הוא כאב לבנו, קשר של אהבה, קשר של שייכות ואכפתיות.

וזהו שצווה הקב"ה על משה לומר לפרעה, דע לך, במעשיך אתה פוגע ביענקל'ה שלי, ובכך אתה גורם לי "לצאת מהכלים", מרוב כעס!

המכות במצרים, הפיכת כל ארצם לדם באין מים לשתות, מכת צפרדע בכל מקום ושאר המכות, הן כביכול "יציאה מן הכלים" מתוך כעס של השי"ת.

משל לאדם הידוע באופיו הנוח ובסבלנותו המיוחדת, ואעפ"כ, בשעה שפגע אי מי בבנו האהוב – ניתן לראותו רץ כולו כועס ומכה בחוזקה את הפוגע, כך השי"ת הוא מלך רחום וחנון, בעל חסד ומרבה להיטיב, אך כשנוגעים הדברים ל"בני בכורי ישראל", הוא מעניש ומכה לכל מי שפוגע בהם, כי הקב"ה כואב את כאבם של הכלל- ישראל, ו"בכל צרותם לו צר" (ישעיה סג, ט).

היכן "יענקל'ה" שלי ?!…

זהו אחד מיסודות היהדות, לדעת שהשי"ת מסתכל על כל יהודי כעל בן יחיד, אהוב וחביב, זוהי האמת לאמיתה.

לפעמים בחור לומד בישיבה, וה"סדר" נגמר בשעה שבע, ובשעה שש נמאס לו ללמוד והוא מחליט לצאת החוצה להתאוורר, לפני כן הוא מתבונן סביבו, רואה שכולם לומדים בחשק ובהתלהבות, והוא מגיע למסקנא, 'אם אצא, הרי זה לא יהיה ניכר, לא תהיה השפעה על ההתמדה הכללית בישיבה', והוא יוצא החוצה בלב שקט.

אך אילו הוא היה יודע שכשיצא מבית המדרש יעמוד מישהו ליד הבימה, יתן דפיקה ויכריז, 'יענקל'ה יצא, מפסיקים ללמוד'! הרי ודאי לא היה יוצא, כי בשום אופן לא היה רוצה לבטל ישיבה שלימה מלימוד, אבל, ב"ה הוא רואה שלא קרה כלום כשהוא יצא, הכל בסדר, מה רע במה שעשה?!

אלא שהוא טועה טעות יסודית.

נתאר לעצמנו שבדיוק ברגעים אלו מגיע אביו של יענקל'ה לבקר את בנו בישיבה, הוא נכנס לבית המדרש ורואה לשמחתו שהישיבה ממש בוערת בריתחא דאורייתא, הוא פונה לראש הישיבה ושואל "יענקלה שלי נמצא כאן"? וראש הישיבה עונה לו, "יענקל'ה שלך שם בחוץ"…

האב מחוויר ופניו מביעות צער ואכזבה עמוקה, מה? יענקל'ה שלי לא לומד?!

מה אכפת לך" תמה ראש הישיבה, הרי קהל שלם של בחורי חמד יושבים כאן ולומדים בהתמדה, מה בכך שבחור אחד – יענקל'ה – מסתובב בחוץ?!…

לא מעניין אותי כל הישיבה, מסביר האב בכאב, לי אכפת מיענקל'ה שלי, מדוע הוא אינו יושב ולומד כעת?!

הקב"ה, אבינו אב הרחמן, מגיע לישיבה, וגם הוא כביכול שואל, איפה יענקל'ה שלי? ישאלוהו, ריבונו של עולם, מה אכפת לך? הנה הבט סביב, ישיבה שלימה יושבת ולומדת?

לא, אומר הקב"ה, לא מעניין אותי הישיבה, העיקר, איפה יענקל'ה "שלי"?! אם יענקל'ה שלי לא נמצא, הכל נגמר!

כשיהודי יגיע לדין, ישאל אותו ה-ריבונו של עולם, מדוע תפילתך נראתה כך, מדוע לימוד התורה שלך לא היה כמו שבאמת היה שצריך להיות? והוא יענה, ריבונו של עולם, מה אכפת לך, הנה ברוך ה' כל הקהל למד טוב, הייתה התלהבות עצומה, אבל הקב"ה לא יקבל זאת ויאמר, כל זה אינו נוגע לי, אני מדבר אליך, כי אתה ה"בני בכורי ישראל".

זוהי אמונתנו, מי שלא מבין זאת לא יודע מהי יהדות.

לכן המילה הראשונה שהשי"ת אמר לפרעה הייתה, "בני בכורי ישראל", שידע על מי מדובר, כל יהודי הוא היענקל'ה שלי, הוא חשוב לי ואינו מתבטל, כמו "דבר שבמניין", שאפילו באלף אינו בטל.

"כאילו סוטר לועו של שכינה"!

מאז יציאת מצרים ועד היום, כל צורת ההנהגה של הקב"ה היא מתוך שייכות הנוגעת אליו כביכול באופן אישי, המחלל שבת בנסיעה ברכב, כביכול, דורס בגלגליו את השכינה הק', הוא יתברך שצווה "ושמרתם את השבת", מרגיש נפגע ונעלב כביכול, מידת הדין המתגלה בעונשים כרעידת אדמה, סופות, שיטפונות מחלות איומות רח"ל וכדו', היא בעצם התגובה על מעשי בני האדם.

עוד אמרו בחז"ל, "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה (סנהדרין נח ע"ב), נתת סטירה ליהודי – כביכול נתת סטירה כלפי מעלה!

אדם נעמד לברך ברכה, ובמקום לומר "ברוך אתה ה' אלוקינו", הוא אומר 'ברוכתה אדולינו', זוהי יריקה כביכול כפי מעלה – כלפי מי שיש לו אליו יחס של אהבת אב לבנו, והיא הופכת את כל העולמות!

מספר הגרש"ד פינקוס זצ"ל, פעם שמעתי בחור מברך כך, וכשהערתי לו, הוא חשב שכוונתי לומר שזו ברכה לבטלה, אמרתי לו, לא זו הנקודה, זו אינה ברכה כלל! אתה לא ברכת לפני האכילה!

כלומר, זו גזילה? הוא המשיך ושאל.

זה לא נושא של גזילה, זה עלבון, זו יריקה בפנים.

כל המצוות שאנו מקיימים, אלו לא מעשים שביני לבין עצמי, אלא ביני לבין השי"ת, והקשר של השי"ת עם עם ישראל הוא קשר של אהבה, קשר של הבורא יתברך עם "בני בכורי ישראל".

ויהיו דברים אלו עלים לתרופה ולזכות כלל ישראל ובכללם לרפואת שלמה בן שמחה, מרדכי בן רחל, עיוש בן סבירסה, זילפה חיה בת רבקה, מוריס משה בן ריחאנה לרפואת הנפש ורפואת הגוף אכי״ר.

ולהצלחת זאב בן שרה הי״ו.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל