אי' בזוה"ק פרשת בא דף ל"ג. ויבוא השטן וכו', כמה דאיהו דן הכי אתדן, בגין דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל בעא לקטלא לון, אמר ליה לא אלא טול ממוניהון ושליט על גופיהון בפולחנא קשיא ולא תקטול לון, א"ל קוב"ה חייך בההוא דינא ממש תהא דאין, מה כתיב )איוב ב, ה,("אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו'", במה דאיהו דן הכי אתדן, ואע"ג דבכל שאר הוה דחיל לקוב"ה. עכ"ל הזוהר.

והנה בזה יוקשה דהא יתרו שהתנגד רצה פרעה להרגו, ואם איוב היה מתנגד היה פרעה הורג את כל עם ישראל, ורק כשא"ל טול ממוניהון וכו', התרצה פרעה שלא לקטלא לון, וא"כ איוב הציל את עם ישראל בעצתו זה, ועל מה נענש.

והנה בהמשך לשון הזוהר, ותסיתני בו לבלעו א"ה לאו בדינא הוה אלא במימר ההוא מקטרגא דאסית ליה ואסטי ליה, אלא כלא בדינא הוה וכו', והאי דאמר ותסיתני בו לבלעו חנם ותסיתני לבלעו לא כתיב, אלא ותסיתני "בו", ביה קיימא בדעתיה, דאיהו חשיב דהא תסיתני וכו'.

מבו' דאיוב סבר דהאי דנענש הוא כי נתפתה קוב"ה מהשטן, אבל האמת דכולא בדינא הוה, וענין זה צריך ביאור מאי קסבר להו לאיוב, ומאי "כלא בדינא הוה", והנה עוד בהמשך הזוהר, ועל דא יכיל לאסטנא לבר נש וכו', תא חזי האי בדינא דיחיד, אבל בדינא דעלמא כתיב )בראשית יא, ה,(וירד ה' לראות וגו'.

ולפי"ז צ"ב דמאי אמר הקב"ה לשטן דאיוב סובר דנתפתה מהשטן אבל האמת דכולא בדינא הוה, אם כדברי הזוהר דביחיד סומך הקב"ה על השטן, א"כ, אולי באמת נתפתה מהשטן, הא כאן זה דינא דיחיד.

ויבו' דהנה באמת חטא איוב הוא לא הא דיעץ לפרעה להעביד את ישראל בפרך, דכמש"נ אין זה חטא, וממילא סבר איוב דהאי דנענש הוא כי נתפתה קוב"ה מהשטן, ובזה צדק, אלא דחטאו היה כדאי' ביבמות דהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכדכתי' באיוב "השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו', דהעיד עליו הקב"ה שהוא צדיק גמור, והוא יכול להכריע את העולם לכף זכות, וא"כ היה פגם באמונתו דהיה עליו לסמוך על הקב"ה כיתרו ולהתנגד במסירות נפש ולהאמין בה' שיצילם, וכשבמקום זה הגיע בהצעה ובכוחי ועוצם ידי, בשביל צדיק וירא אלוהים כמוהו זה חטא, ועל זה נענש.

ולפי"ז יבו', דאיוב סבר דנתפתה הקב"ה מהשטן, משום דהוא סבר דכל הטענה של השטן הוא דהזיק לעם ישראל משום שיעץ לפרעה שישעבדם, ועל כן אמר דזה דינא דיחיד, והוא סבר דאינו חטא כמש"נ, ולכן אמר דנתפתה הקב"ה, כי בדינא דיחיד סמכי' על השטן, אבל האמת כמש"נ דלא זה היה חטאו אלא הפגם באמונה, וזה דינא דרבים, כידוע מחכמי הקבלה דנשמת הצדיק דרכו עובר כל השפע המגיע לדור, וכדאי' דכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, דפי' המקובלים דבשביל היינו מלשון "שביל" דרך שדרך נשמת צדיק הדור עוברים כל ההשפעות, וא"כ כשהצדיק חטא זה פוגם בנשמתו וא"כ פוגם בהשפעות כל הדור נמצא דדינא דהצדיק הוא דינא דרבים, אבל בזה א"ל דהא דפגם הצדיק פוגם בשפע הוא רק בעבירה דמחשבה, דהא יש ב' סוגי עבירות, א' עבירות שבמעשה, ב' עבירות שבמחשבה, ואולי רק עבירות דמחשבה פוגם בפנימיות נשמת הצדיק משא"כ עבירות שבמעשה פוגמים רק בחיצוניות ואז אין פוגם בשפע, ולפי"ז זה היה ההו"א דאיוב דהוא סבר דכל החטא היא שהזיק לעם ישראל, וזה עבירה שבמעשה ואין זה פוגם לרבים אלא רק לצדיק עצמו, א"כ הוה דינא דיחיד, ולכן סבר דהקב"ה נתפתה מהשטן, דהא בדינא דיחיד סומך על השטן, אבל האמת הוא דחטאו היתה באמונה וזה פגם במחשבה, וזה פוגם בפנימיות נשמת הצדיק ולכן פוגם בשפע של הדור וא"כ הוה דינא דרבים, ולכן אמר הקב"ה דלא כמו שסבר איוב דנתפתיתי, דהא הוה דינא דרבים וירדתי בעצמי לראות.