על הגדלות הטמונה בכל רגע ורגע של לימוד ניתן ללמוד מהמעשה הבא.

היה בירושלים יהודי גאון עולם הראב"ד רבי זעליג ראובן בענגיס זצוק"ל. הוא היה מתמיד עצום וכל כמה חודשים היה עורך 'סיום הש"ס'. יום אחד, שבועיים אחרי שעשה סיום על הש"ס, הוא שוב עשה סיום על הש״ס.

שאלוהו: "רבי, כבר הספקת לגמור את הש"ס בשבועיים"? "לא – ענה להם הרב – זהו סדר לימוד אחר לגמרי. מלבד סדרי הלימוד שבהם אני מסיים את הש"ס כל כמה חודשים,

יש לי סדר נוסף: כאשר מזמינים אותי להיות סנדק לברית או להיות מסדר קידושין ועלי להמתין מספר דקות עד להתחלת הברית או החופה, בזמן הזה אני לומד, וכעת סיימתי ש"ס בסדר לימוד זה"! זהו סיפור נפלא. זוהי גדלות אמיתית.

כאשר אדם יושב ומחכה לברית מילה, אם הוא היה יודע שבאותן עשר דקות באפשרותו לסיים את הש"ס במשך הזמן, ודאי היה מנצלן. אבל הוא מכיר את עצמו ויודע שהיום הוא ילמד עשר דקות, אבל מחר הוא ישכח מזה, הוא לא יתמיד בענין. ומתוך כך מה הוא עושה ברגעים אלו? משוחח עם חבירו… וזו טעות.

אם אתה מבין שלהתמיד בלימוד אפילו חמש או עשר דקות במשך כל החיים זוהי גדלות וניתן להגיע ע"י כך להישגים עצומים, הרי שפעם אחת של לימוד כזה – היא 'ברק' של גדלות. אינך יכול להיות מתמיד עצום ולשמור כל רגע, אך כעת אתה מסוגל ללמוד את החמש דקות הללו? עשה זאת!

כי מה שכל החיים נחשב כגדלות, בפעם אחת זהו ברק של גדלות! כך גם בענין תפילה בכוונה, לימוד מוסר ושאר ענייני עבודת השם.

אדם חושב לעצמו: אם הייתי מסוגל לברך את כל ברכות הנהנין בכוונה, הייתי עושה זאת. אך הרי אני יודע שלא אצליח. מה תעזור לי, אם כן, פעם אחת של ברכה בכוונה? איזו תועלת תצמח לי מרבע שעה אחת של לימוד מוסר? מה ארוויח אם פעם אחת לא אדבר לשה"ר? אם הייתי יודע שבאפשרותי לא לדבר אף פעם לשה"ר, כך שאחרי פטירתי מהעולם יאמרו – "האיש הזה אף פעם לא דיבר לשה"ר", הייתי שומר על הפה שלי.

אבל מאחר ואני יודע שהמציאות אינה כך, וכל פעם שאדבר בטלפון ואזכר שאסור לדבר לשה"ר אעפ"כ אמשיך לדבר, איני שומר על פי מלדבר לשה"ר אפי' פעם אחת. מדוע? בגלל הידיעה שלא אוכל לעמוד בזה לאורך זמן. וזו טעות! אם יש לך ציפיות, אין שום דבר בעולם שהוא גדול מדי עבורך. אינך יכול לתפוס את כולו, תפוס מקצתו. אינך יכול לתפוס את כל האור, תפוס ברק של אור, אבל תתפוס משהו!!!

 

(נפש שמשון – התורה וקניניה – עמוד רכד)