הכל מתוק – הכל ריח טוב

לפני כארבעים שנה שמעתי מדרשן רעיון נפלא,
אנו מוצאים שבבית המקדש שני מזבחות, המזבח החיצון והמזבח הפנימי. המזבח החיצון היה עשוי מאבנים ומנחושת, והמזבח הפנימי הוא עשוי מזהב.
על המזבח החיצון הקריבו קרבנות [ולכן נקרא גם 'מזבח העולה'], ואילו על המזבח הפנימי הקטירו קטורת, ריח נפלא. כמו כן, למזבח הפנימי היה זר זהב, כתר, ואילו למזבח החיצון לא היה כתר. מה בא כל זה לרמז לנו?

יש שני סוגי בני אדם, יש אדם שהוא כמו המזבח החיצון, כל עבודתו היא בבחינת הקרבת קרבנות,
כשהוא קם בבוקר לתפילה – זו הקרבת קרבן עבורו. כל כך קשה לו להגיע… כל מצוה שהוא עושה, זו בחינת קרבן, תמיד הוא שופך דם, כל חייו מסירות נפש אחת גדולה.
ולמה? מפני שכל מעשיו נעשים רק בחיצוניות, ללא שום פנימיות, הוא כביכול מזבח החיצון… אדם כזה בנוי מאבנים פשוטות,
לא מזהב טהור, וגם אין לו כתר. ישנו לעומתו אדם אחר שהוא בבחינת מזבח פנימי, כל מה שהוא עושה נעשה עם פנימיות, הוא כלל אינו מקריב קרבנות.
אדרבה, אצלו התפילה מתוקה, שבת קודש הוא דבר נעים ונפלא, הכל מתוק, הכל ריח טוב. אדם כזה כביכול עשוי זהב טהור, ויש לו "זר זהב סביב" – כתר על ראשו, כי הוא מקושר בפנימיותו לבורא עולם.

(תפארת שמשון – תרומה – עמוד שלט)