מבט לשבת – פרשת פקודי

בפרשתנו פרשת פקודי מסתיים השבוע למעשה התהליך המורכב של עשיית המשכן וכליו, ובגדי הכהונה, הליך זה שנכתב באריכות רבה לכאורה לאורכם של ארבעה פרשיות, תרומה תצווה, ויקהל פקודי, כשבסיומן כותבת תורתנו הקדושה, "ויעש משה ככל אשר צווה ה' אתו כן עשה", ותמהו על כך פרשני המקרא, מדוע נצרכה התורה לחזור על אופני עשיית המשכן וכליו בפרשיות ויקהל פקודי, ולא הסתפקה בפרשיות תרומה תצווה, שבהם נאמר הצווי על עשיה זו, ומדוע לא נכתב בסיום פרשת תצווה ויעש משה ככל אשר צווה ה' אותו וכו'.

שאלה נוספת יש לשאול על הפסוק המתייחס למידותיו של הקב"ה, "לך ה' הגדולה והתפארת והנצח וההוד וגו', לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש", מדוע חזר דוד המלך ע"ה שוב לפני המידה השביעית "הממלכה" שהיא המלכות, שוב ואמר "לך השם"

הביאור בזה הוא כך, כי כנגד כל מה שברא ה' למעלה, ברא כנגדו למטה, כל מידה בנויה משני שלבים, מידת החסד שהיא מידת הגדולה המוזכרת בפסוק נחלקת לשנים, החלק הראשון הוא ה"בכח", דהיינו מידת החסד בעצמה, תכונה הטבועה באדם בהכרה וברצון לסייע לזולתו, והחלק הנוסף הוא, ה"בפועל", דהיינו הכח לעשות מעשי חסד, שאחרי שיש בו את ההכרה והרצון לעשות חסד, ישנה את העשייה בפועל.

ויתכן, שישיג האדם בהבנתו והכרתו את עניין עשיית החסד ומעלתו, אך לא בהכרח יוכל לקיים זאת, הוצאת הדברים מן הכח אל הפועל, זו עניינה של מידת המלכות, מלך, הוא לא מי שיש לו את הכישורים הנדרשים ממלך, אלא מי שניתנה בידו האפשרות לעשות דברים בפועל.

אנו רואים לא פעם כאשר נמצאים באירוע של התרמה שישנם אנשים שיוצאים מגדרם כדי לתרום סכומי עתק, ולא זו אף זו הם מעודדים את שאר הנוכחים לתרום בכך שהם הנחשונים לתרום, ואכן אנשים נרתמים בזכותם, אך כאשר גבאי הצדקה מגיעים לפתחם של אותו תורם נכבד, קשה עליו כקריעת ים סוף לממש את הבטחתו.

אנו משתוממים מה קורה פה, ומה ההסבר לתופעה זו, ואיך ייתכן שאותו אדם שכל כך נלהב לתרום לפתע נעלם ונאלם, ההסבר לזה הוא כמו שכתבנו, יש לו את ההבנה שצריך לסייע ולתרום, ובאותו הרגע הוא מתכוין לכך בכל ליבו, אך מכאן ועד להוציא את הדבר לפועל, אין לו את המידה והתכונה הנדרשת לזה.

גם בהנהגתו יתברך, נחלקת מידת החסד לשניים, רצון ה' להיטיב, "כי חפץ חסד הוא" הרצון להיטיב ללא גבול, והצד המשלים הוא, הענקת החסד אל הברואים בפועל, עקב היותו "מלך", מלכות, הוא השלטון בפועל, הנהגת דרכי ה' וההשפעה המעשית בעולמו יתברך, נובעת ממידת המלכות בהוצאתם של רצונותיו לפועל.

לכן חזר הכתוב פעם שניה ואמר, "לך ה' הממלכה", כי קיימות בבורא יתברך שתי סוגיות נפרדות, ראשית, קיימות בו יתברך כל המידות, גדולה, גבורה, וכו', והחלק הנוסף הוא, ענין המלוכה- הבאתם של מידות אלו והוצאתן לפועל.

בפרשיות תרומה-תצווה נאמרו ציוויי העשייה, "ועשו לי מקדש" וכן שאר ההוראות המובאות שם, כולן הוראות עשייה הן, אולם שלימות המעשים טמונה בפרשיות ויקהל פקודי שהן השלב המעשי, הבאת והשלמת הכח הטמון בהוראה והציווי לכלל מעשה.

ויהיו דברים אלו עלים לתרופה ולזכות כלל ישראל ולרפואת צליל בת רינה ובנה הנולד לה, זאב בן שרה, איתיי חיים בן אהובה, שלמה בן שמחה, מרדכי בן רחל, עיוש בן סבירסה, זילפה חיה בת רבקה, משה מוריס בן ריחאנה, רפואת הנפש ורפואת הגוף אכי״ר.

בברכת שבת שלום וחודש טוב ומבורך.

צוריאל קריספל