כא,א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

שואל האור החיים:
למה נאמר בפסוק שוב ואמרת אחר שאמר הפסוק אמור הלא כבר ציווה השם שיאמר?

מתרץ האור החיים:
הרמב"ם בפרק ג' מהלכות אבל הלכה ה' המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה, וזה שטמאו עובר על: ולפני עור לא תתן מכשול. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד, הרי זה שטמאו לוקה.
הסבר:
על הכהן יש איסור להטמא. אם בא אחר וטימא את הכהן ושניהם מזידים. הכהן חייב מלקות ואותו אדם שטימא את הכהן חייב משום לפני עיוור מאחר והוא מסייע בעבירה, אך אם היה הכהן שוגג ואותו אדם שטימא אותו היה מזיד. אותו אדם יהיה חייב מלקות.
וזה דבר תמוה שיהיה חייב המטמא מלקות כאילו עבר את האיסור להטמאות בעצמו. שהרי לכאורה כל האיסור שלו הוא לפני עיוור וזה לאו שאין בו מלקות.
ומביא בשם הלחם משנה – שכתב שכך הדין גם בכלאים שהמלביש את חברו כלאים אם היה הלובש שוגג המלביש חייב מלקות. ומביא בשמו שדין זה למד הרמב"ם מזה שלגבי נזיר נלמד במפורש למעט שאם אדם טימא נזיר לא יתחייב כמו הנזיר עצמו. משמע שבשאר מקומות הגורם לעבירה יתחייב כמו עושה העבירה בעצמו.
ומקשה על כך האור החיים:
1. שאדרבה נלמד מנזיר לכל התורה שאדם הגורם לעבירה אינו כמו עושה העבירה בעצמו
2. שדווקא בנזיר היה צריך למעט מאחר ולולי היה מיעוט היינו לומדים מתגלחת ששם יש איסור גם על המגלח עצמו משמע שלולי זה לא הייתה סיבה לחייב את גורם העבירה וזה הפוך ממשה שכתב הרמב"ם
המשך במאמר הבא