הנה בקדמונים כתוב שימי ספירת העומר הם ימי "מוחין דגדלות".

ומקובלני לפרש על דרך הפשט, שיש דבר שנקרא ׳גדלות׳ ויש דבר שנקרא ׳קטנות׳, והתפיסה האמיתית של גדלות זה רק בדבר אחד: השגת היחוד. ומהי קטנות? נקח לדוגמא את פיסגת הקטנות, תינוק בן יומו. תינוק בן יומו יודע רק דבר אחד – שהוא נמצא. הוא עדיין לא מכיר את אביו ואת אמו ולא את אביו שבשמים רק זאת הוא יודע, שכואב לו, או שהוא רעב. מלבד זה תינוק לא יודע כלום. וזוהי קטנות.

מוחין דקטנות היינו אדם ששקוע בתוך עצמו. ויש אנשים שחיים כך שמונים שנה, מבלי להכיר בכך ויש עוד מישהו בעולם חוץ מעצמם, והם עוברים את כל חייהם בחיי קטנות.

וגדלות מהי? כאשר האדם גודל ומגלה שהוא לא יחידי בעולם – שהוא תלוי באמו, וכאשר הוא ממשיך לגדול ומגלה שבעצם הוא תלוי גם וגם באביו, אלו הם תהליכים ראשוניים של גדלות. בהמשך, בבר-מצוה, הופך הילד לבר-חיובים, כי אז הוא כבר אמור להכיר גם את אביו שבשמים, שהוא "בעל הבית" והוא מחייב אותו, בבחינת "אנא מפניך אברח", ובבחינת "אם אסק שמים שם אתה" (תהלים קלט, ז-ח). זהו הבר-מצוה, להשיג את יחוד ה', שיש בורא עולם שהוא ברא אותי והוא מחייב אותי. ילד שמבין זאת הוא "גדול". אצל המקובלים זה נקרא "גדלות ראשון". אח"כ יש "גדלות שני". בגיל עשרים מבינים כבר שהקב"ה הוא נשמת הכל, מלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. זוהי השגה נוספת,

אבל ביסוד הדבר השגה של גדלות זו רק השגה של יחוד. נבאר יותר את הדברים: אנו רגילים לקרוא לתלמיד חכם מובהק היודע את הש"ס כולו בעיון, "אדם גדול". ובאופן ש"גדול בתורה" הוא זה שהיודע את התורה. ומהי "גדלותו"? לשם השוואה, אדם פשוט שיש לו הבנה והשגה ביחוד, דהיינו שהוא מאמין ומכיר שיש בורא אחד ושהוא "בעל הבית" בעולם, עדיין יהיו לו במשך חייו הרבה רגעים ומעשים שלא תבוא אמונת היחוד שלו לידי ביטוי.

ומדוע? כי היות ואיננו גדול בתורה, הוא עדיין יעשה מעשים רבים בלי לדעת מה התורה הקדושה דורשת ממנו. כי על התורה הקדושה ללוות ולהנחות את האדם על כל צעד ושעל בחיים. פעם שמעתי ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל שאמר "הכל כתוב בתורה". ולכאורה היכן כתוב הכל ? אלא שגדול בתורה מבין שכל תנועה צריכה להיעשות על פי התורה ועל פי השולחן ערוך. כל תנועה שעושה "גדול" היא על פי התורה. כל המציאות שלו זה יחוד ה'. זה פירוש "גדול", והקדמונים קוראים לזה "מוחין דגדלות". כי המדרגה של אדם ביחוד ה' תלויה בשיעור ששכלו תופס שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד. נמצא שכאשר התורה הקדושה אומרת לספור ארבעים ותשעה יום, הכוונה היא שצריך לספור ארבעים ותשעה ימים של מוחין דגדלות בייחוד ה׳, זה המובן של ספירת העומר.