“וכי תזבחו זבח תודה…” (כב, כט)

הגה”צ רבי שמואל הלל שנקר זצ”ל סיפר לכ”ק האדמו”ר מסטמאר – רבי יואל טייטלבוים זצ”ל, בביקורו אצלו, את המעשה הבא: כאשר עלו תלמידי הגר”א זצ”ל לארץ ישראל התחוללה סערה גדולה בים והיו בסכנת נפשות איומה. הגאון רבי ישראל משקולוב זצ”ל הורה לנוסעים לעשות תשובה ולהתוודות על חטאיהם ברבים וזה יהיה להם לכפרה ולהצילם ממות. קם הצעיר שבחבורה והחל להתוודות: “היה זה בילדותי בגיל תשע. גרנו ליד דירת הגר”א. אבי ישב ולמד כל היום בביתו ובבית אין לחם לטף ובגד לילדים. מכיון שהדוחק היה נורא נכמרו רחמי ועלה בלבי רעיון: “ערב אחד נכנסתי לבית ובישרתי: החליטו בת”ת לתת ארוחת צהרים לילדים הנשארים ללמוד. שיקרתי. אבא שמח מאד כי לא יצטרך לתת לי אוכל. ההורים חשבו לתומם כי אני שבע אבל אני רעבתי כך במשך שתי שנים רצופות. אכלתי רק בבוקר. הריני מתודה על חטא נעורים זה, וה’ יסלח לי. זהו החטא היחידי שאני זוכר מיום הוולדי”. “כאשר סיים את וידויו זלגו עיני הכל דמעות, עמד רבי ישראל משקולוב, נשא כפיו השמימה והתפלל: “רבונו של עולם אנו מבקשים בסליחות “פנה נא לתלאות ואל לחטאות”. רבש”ע הביטה וראה מה הם החטאים והפשעים של בני החבורה שהקטן בתוכינו לא מצא שום חטא לתלות בו את זעף גלי הים אלא בזה שבילדותו הוליך שולל את הוריו והעדיף ללמוד תורה מתוך רעבון כדי להקל מצערם. אנא ה’, היום, פנה נא דוקא אל החטאות! ראה מה חטאנו, צוה לשר של ים להשקיט גליו…” הדברים אך יצאו מפי רבי ישראל משקולוב והסערה קמה לדממה. אחרי גמר הוידוי ורגיעת גלי הים עמדו כולם ואמרו בהתלהבות “מזמור לתודה”. סיים רבי שמואל הלל שנקר את סיפורו,

ואז הגיב האדמו”ר מסטמאר ואמר: “נו, לאחר ווידוי, ראוי ונאה לומר מזמור לתודה. משום כך תיקנו משה רבינו”… הסביר הגאון רבי יוסף דינקלס זצ”ל את כוונת דברי האדמו”ר בפשטות: בירושלמי (שבועות פ”א ה”ה) נאמר: “והתודה עליו” (טז, כא) “אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש, בשעה שאמר הקב”ה למשה והתודה עליו… התחיל משה ואמר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו” ופירש הפני משה: ונתן משה שבח והודאה על שמתרצה בוידויו.