"תשובה", היא שייכות, דביקות וקשר עם הרבש"ע. בחורים צעירים אינם תופסים כל כך את משמעות הדברים,

אך בגילי כבר ניתן להבחין שפעמים ה"תשובה" שעושים אנו אינה מצליחה כל כך.

כי הנה בגיל חמש־עשרה עשיתי תשובה על דברים מסויימים, והייתי בטוח שנגמר הענין ובגיל שש־עשרה אתקדם הלאה ואוכל כבר לעסוק בתשובה על דברים עמוקים יותר.

אך המציאות לא היתה כך, בגיל שש־עשרה התגלה לי להפתעתי שנזקק אני לשוב בתשובה גם על אותם חטאים משנה שעברה… ועד היום, ה"קבלות" הרשומות בפנקסי הן על אותם דברים, בדיוק כמו לפני ארבעים שנה.

לא השתנה מאומה. והטעם הוא פשוט: המבט שלנו על תשובה מוטעה מיסודו. אנו סבורים שאין זו אלא מצוה הנעשית בינינו לבין עצמנו, ואינו כן. תשובה עניינה "דרשו ה'". עלינו להבין שהאדם לבדו אינו יכול להושיע את עצמו, אלא רק ע"י עזרה מגורם חיצוני.

יש לפנות אל ה"אמא" ולהתחיל לבכות בפניה. נכון אמנם שנדרשים מאתנו חרטה וקבלה וכו', אך ללא תקשורת בין שניים – הקב"ה ואני, לא תיתכן תשובה. ישנם רבים מאתנו שעבודת ה' שלהם אינה אלא בינם לבין עצמם.

כלומר, הם אכן מודעים למציאות הבורא ית', ואף פועלים עפ"י ה'כללים' שנצטוו על ידו לנהוג על פיהם. אך לא קיימת כלל תקשורת והידברות בינם לבין קונם. וכמו לדוגמא שני חברי חדר בפנימייה, שכל אחד מהם בשעה שהוא נכנס לחדר מודע לכך שנמצא כאן אדם נוסף והוא מתחשב בו;

הוא אינו מקים רעש, אינו תולה על הקיר תמונות שאינן מקובלות על חבירו וכיוצ"ב, וזהו. עד כאן!

מעבר לכך אין ביניהם כל קשר, ואף אינם מתעניינים האחד בשלום השני. לא די בידיעה שישנו בורא עולם ועלי לקיים את מצוותיו. יש להגיע למצב של תקשורת והידברות ישירה עמו. זה ה'אלף – בית' של ה’אידישקייט׳!

(שיחות לימים נוראים – עמוד תא)