מבט לשבת – פרשת ויחי

תפילה ובקשה

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (מח, כב)

למדנו מכאן, שישנן שתי מערכות, תפילה ["צלותי"] ובקשה ["בעותי"], ושומה עלינו להבין את ההבדל שביניהן.

כל מצוה היא מטבעה בעלת כח, לדוגמא, אם קובעים מזוזה כשרה בדלת, טבוע בה הכח שהקב"ה עומד ושומר לנו על הדלת, ההבדל בין אם יש מזוזה כשרה לבין אם אין מזוזה, הוא, בריאות או חוסר בריאות, שידוך או עיכוב בשידוך, זה כל ההבדל – אם הקב"ה שומר עלינו, או חלילה לא.

גם במצוות תפילה טמון כח עצום, והוא מחולק לשני חלקים, החלק הראשון במצוות תפילה הוא גוף המצווה, מסביר הגרש"ד פינקוס זצ"ל בספרו "תפארת שמשון" על התורה, ג' התפילות שתקנו לנו האבות הקדושים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות כו ע"ב), "תפילות אבות תקנום, אברהם תקן תפילת שחרית, יצחק תקן תפילת מנחה, יעקב תקן תפילת ערבית".

בתפילות שחרית, מנחה וערבית טמון כח עצום! כשמתפללים שחרית, משתמשים בכוחו של אברהם אבינו שהיה "האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו), מנחה – היא כוחו של יצחק אבינו, וערבית – כוחו של יעקב אבינו.

אדם קם בבוקר עייף, משפשף את עיניו מכיוון שהלך לישון בשעה ארבע לפנות בוקר, הוא מגיע לבית הכנסת ותוהה, כיצד תגיע תפילה רדומה כזו לכסא הכבוד?

נתאר לעצמנו אדם שרוצה להגיע מכאן לאמריקה, להגיע בשחייה זה לא בא בחשבון, כי גם אם הוא יצליח לשחות את כל המרחק הזה מבלי לטבוע באמצע, זה ייקח לו לפחות 300 שנה, הדרך הטובה ביותר היא לגשת לשדה התעופה ולעלות על מטוס.

גם אנחנו כדי שנוכל להתפלל בבוקר תפילת שחרית צריכים להגיע רחוק, איך נעשה זאת? נעלה על המטוס של אברהם אבינו…אברהם תקן תפילת שחרית.

יצחק אבינו תקן תפילת מנחה, בכל "מנחה" אנחנו כביכול, עומדים על הכתפיים שלו, והוא לוקח אותנו עד כסא הכבוד, וכן יעקב בתפילת ערבית.

ביאור העניין כך הוא, כאשר באים למוטט קיר חזק וזורקים לעברו חומר נפץ, עצם הזריקה והשלכת המטען לא תשבור ולא תמוטט אותו, מה שכן יעשה זאת זה התפוצצות חומר הנפץ הטמון במטען חבלה זה.

את המילים הנאמרות בתפילה, אנו זורקים כמו שהן, ואבותינו הקדושים הם כביכול מכניסים בהן "חומר נפץ", וכך הן נעשות כ"פצצות" של ממש שבכוחן לחולל ניסים ונפלאות.

זהו החלק הראשון של תפילה – גוף התפילה הנקרא "צלותי", אך ישנה מערכה נוספת הנקראת "בעותי" – בקשה.

לדעת הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע י), כל יהודי מחויב מן התורה להתפלל לפחות פעם ביום תפילה קצרה, לפי הרמב"ן (השגות לסהמ"צ מ"ע ה), אין חיוב מדאורייתא להתפלל בכל יום, אך כשאדם נמצא בצרה הוא מחויב להתפלל, להתחנן לקב"ה שיוציאו מהצרה.

במקרה כזה, שכואב משהו ליהודי, וזה לא זמן של שחרית, מנחה או ערבית וגם ספר תהלים אין ברשותו, איך תפילתו תעלה לשמים? כאן מגיע כוחה של בקשה.

יהודי שכואב לו ופונה בזעקה אל הקב"ה, "רבש"ע, כואב לי! אינו צריך באותו רגע לא את אברהם, לא את יצחק, לא את יעקב ולא את דוד המלך, הקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא איתו, שנאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו).

לדוגמא, אדם נוסע בכביש הראשי בשעה אחד עשרה וחצי, ועליו להגיע בשעה שתים עשרה למקום מסוים כדי לחתום על חוזה חשוב מאוד, לפתע יש לו תקר בגלגל, הוא בצרה, ברגע זה הוא מחויב מדאורייתא לפנות אל הקב"ה ולבקש ממנו עזרה! הוא יכול לדבר אליו באנגלית, ביידיש, בספרדית, בצרפתית, או בכל שפה אחרת שירצה, הקב"ה מבין כל שפה.

כידוע ישנם הרבה מקומות בהם שכינה שורה גם כשאין לנו ביהמ"ק, הבית היהודי הוא משכן להשראת השכינה, גם ביהכ"נ הוא מקום השראת השכינה, אך באמת, המקום שבו ישנה השראת השכינה יותר מכל מקום הוא בית החולים! בית חולים הוא בית המקדש הכי גדול, כי הרי "שכינה למעלה מראשותיו של חולה"! (שבת יב ע"ב).

יהודי שכואב לו לא צריך שיעלו את תפילתו, כמו שכתב רבינו יונה על הפסוק בישעיה (נז, טז), " כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" – "כאשר יעטוף ויצטער הרוח שהוא מלפני… לא אריב עוד ולא אקצוף, כי איך לא אחון וארחם על נפש יקרה אשר היא מלפני ונשמות אני עשיתי" (שערי תשובה א עיקר ג), כי היכן שכואב, שם הקב"ה נמצא.

כמובן, כל זה בתנאי שהאדם אכן פונה אל השי"ת! יהודי שכואב לו והוא פונה לקב"ה – תפילתו ודאי אינה שבה ריקם.

ויהיו דברים אלו עלים לתרופה ולזכות כלל ישראל ולרפואת הרב שלמה בן שמחה, מרדכי בן רחל, עיוש בן סבירסה, זילפה חיה בת רבקה, ולע״נ בנימין בן מזל צ׳ונה, אכי״ר.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל