ט"ז, א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ.

ט"ז, ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת–אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת.

שואל האור החיים:

א' בפסוק ב נאמר תוכן הציווי למשה, ולא ברור איזה ציווי נאמר בדיבור שבפסוק א'?
ב' לאיזה צורך הדגיש הכתוב שהדיבור הוא אחרי מות שני בני אהרון מה משמעות הדבר?
ג' למה אמר הכתוב בקרבתם לפני ה' אם להודיע את סיבת מותם. כבר נכתב מפורט קודם בפרק י'?
ד' לכאורה מיותר המילה "וימותו" מאחר ונכתב בתחילת הפסוק אחרי מות שני בני אהרון?

ה' יכלה התורה לכתוב בקרבתם לפני ה' מתו. מפני מה כתבה  "וימותו" בתוספת וא"ו?

מתרץ האור החיים:

שבא הקב"ה להזהיר את משה רבינו שאפילו הוא ברוב צדקותו צריך להיזהר בדבר הזה. ובכך מתרץ את כל השאלות
א' הציווי הראשון הוא להזהיר את משה.
ב' – ג' להדגיש שלמרות גדולתם מתו.
ד' וימותו ממשיך על מה שנאמר בקורבתם לפני ה כלומר למרות קורבתם שהיו בני אהרון בכל זאת וימותו.
ה' ולפי זה מובן וימותו חוזר על מה שנאמר קודם. ולכן נכתב בוא"ו