השפלות – תנאי בתשובה ובתפילה

ולקח למטהר…ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד, ד)

מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב (רש"י)

מצורע המעוניין להתרפא ממחלתו, מוכרח שישפיל את עצמו וישבור גאוותו.

השפלות היא אחד מהתנאים לכך שהתפילה תתקבל, וכמו שנפסק בשו"ע (אוה"ח סימן צח' ס"ג), "דרך תחנונים כרש המבקש בפתח", זוהי תפילה אחרת לגמרי וקרובה יותר להיענות, וכדרך כל אדם רחמן שכשרואה מישהו בצער גדול והוא צריך אליו מאוד, שתיכף ירחם עליו.

לא כן המתגאה, שאם מתייצב ועומד לפני הקב"ה כאדם שלא חסר לו כלום, הרי נמצא ממילא שאינו מבקש כלום, ואם כן למה ירחמו עליו מן השמים אם אין לו צורך, ואפילו אם הוא מבקש סעד על משהו, אך הוא מתייצב כך, על כרחך שבקשתו היא בקשת מותרות, ומדוע שיתנו לו כל רצונו.

וזהו ענין "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א), שאם יעמיד אדם עצמו כנער וילד, שתלוי כולו ברחמי אביו, ומתפלל בהרגשת הלב שכל מציאותו תלויה רק בקב"ה, ממילא ירחם עליו הקב"ה כרחם אב על בנים.

וכבר אמרו בעלי העבודה שאין עיקר הגאוה כלפי בני האדם, אלא עיקרה הוא שמתגאה לפני בוראו, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ה, ע"א), שהקב"ה אומר אין אני והוא יכולין לדור בעולם, וכביכול דוחק רגלי השכינה (ברכות מג, ע"ב), והביאור בזה מסביר הגרש"ד פינקוס זצ"ל, שיסוד כל תכלית בריאת העולם הוא רק למען גילוי עוצם יחודו יתברך – שאין עוד מלבדו, זוהי תכלית כל העולם מהחל ועד כלה, וגבה לב, היינו שמרגיש מציאות עצמו וחושב עצמו ג"כ למציאות ומהות בעולם, נמצא שהוא היפך יחודו יתברך, שמכח יחודו יתברך הרי אין עוד מלבדו, ואילו הוא עומד ומכריז – גם אני נמצא.

וביותר בשעת התפילה, שכל מציאות ענין התפילה היא ההכרה שכל ענייני עולם תלויים לגמרי ביד ה', ובלעדי רצונו יתברך אין כלום, ונמצא שמי שמרגיש שיש לו משהו גם מעצמו הרי זה סותר את כל מציאות העמידה לתפילה.

עוצם חוזק התפילה נמדד לפי רוב הענוה, ונראה שזהו עיקר מעלת התפילה בעת צרה שכל כך הפליגו חז"ל במעלתה, משום שבעת הזו שוכח גאונו ומשפיל עצמו בראותו אזלת ידו להושיע עצמו.

ומכח זה שהענוה והשפלות לפני בוראו הן הן צורת התפילה ויופיה, תקנו חז"ל את הכריעות וההשתחוויות בתפילה לכל אחד כפי מעמדו וכפי צרכו, להתבונן ולקבוע בלבו עוצם קטנותו והתבטלותו לבוראו, ואמרו חז"ל (ברכות לד, ע"ב), "הדיוט כורע באבות ובמודים תחילה וסוף, כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה וברכה, והמלך כיון שכרע אינו זוקף עד סוף התפילה", עיי"ש, והיינו שככל שהאדם גדול יותר, כך צריך להכניע עצמו יותר ויותר, מחמת שמצבו מראה לכאורה היפך הענוה, לכן צריך שידיעת שפלותו תיכנס יותר בלבו.

הלכה זו נוגעת למעשה גם כיום, מי שיודע בעצמו שיש מעלות בתורה ויראה, או בחכמה או בעשירות, חייב להוסיף זמנים להתבוננות בענין הענוה וההתבטלות לפני הקב"ה, ומי שיתבונן בזמן שהוא כורע ומשתחווה בתוכן זה, דהיינו שהוא נופל ממציאותו לגמרי וכולו כפוף ובטל עד לארץ, הרי זו באמת התבוננות גדולה שתביא בלבו יראה גדולה.

וכמה חבל שמעשה נורא זה של ההשתחוואה נעשה אצלנו כמו עוד הרבה מעשים – מצוות אנשים מלומדה, ואין מרגישים את המובן האמיתי של מעשה ההשתחוויה ועוצמת נוראותה, וצריך לזה התבוננות רבה ועמל ויגיעה להשיג הרגש בזה, וכמו שאר הקניינים והמעלות האמיתיות שאין נקנים אלא מתוך עמל ויגיעה מרובים.

חיינו וחיי העולם כולו עצרו מלכת, מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה, וקויים בנו הדבר הנורא "דבר בעיר כנס רגליך" וכן "לך עמי בוא בחדריך", ניתנה הרשות למשחית ואינו מבחין בין צדיק לרשע, זקן או צעיר, לא דבר ריק הוא ההשבתה וביטול התפילה ולימוד התורה ברבים ורבים חללים הפיל ואין איתנו יודע עד מה, דומה שאין זמן טוב יותר מלשבת ולהתבונן "בשל מה הרעה הזו…ואולי יחוס עלינו האלוקים ויקויים בנו הרמז הרמוז בר"ת של החודש הבא עלינו לטובה, אני ה' רופאך, אכי"ר.

ויהיו דברים אלו עלים לתרוםה ולזכות כלל ישראל, ובכללם לרפואת זאב בן שרה, אמיתיי חיים בן אהובה, שלמה בן שמחה, זילפה חיה בת רבקה, עיוש בן סבירסה, חנינה בת דיאמנטה, מרדכי בן רחל, משה מוריס בן ריחאנה, ולרפואת כל הפצועים שנפצעו בידי בני עוולה, לרפואת הנפש ורפואת הגוף אכי״ר.

בברכת שבת הגדול שלום

צוריאל קריספל